לפעמים המחשבות שלי מוצאות עצמן מיתרגמות למילים הגיוניות שמישהו מלבדי יכול להבין. במצבים כאלה, אני יכולה למצוא עצמי יושבת וכותבת כאן מספר ערבים ברצף.
אבל לפעמים, אני נודמת. אל תבינו לא נכון, המחשבות שלי לעולם לא מפסיקות להסתובב להן בראש. המחשבות שלי לעולם לא נפסקות או נרגעות. זו קללה של אנשים חושבים. זו קללת האנשים החושבים, אבל על כך ארחיב בפעם הבאה.
היום אני פה בשביל לכתוב לעצמי ולהזכיר שתמיד כדאי לי לחזור לפה. בין אם המחשבות מתאחדות לכדי מלל מובן ובין אם לא, כי למקום הזה יש סגולות שעדיין לא מצאתי במקומות אחרים.
המקום הזה הוא לעיתים האיש שעונה לי כשאני לא מוצאת עם מי לדבר. לפעמים זו פריווילגיה להאמין שיש לי עם מי לדבר כאשר אני לא מראה מי אני ומה עובר עליי. להאמין המצב כזה שאנשים באמת יבינו כשאדבר בכנות זו תמימות שאיבדתי לפני זמן רב.
המקום הזה הוא גם הארכיון של מחשבותיי. אמנם ארכיון חדש יחסית, עדיין קצת מחוספס בקצוות, אבל לפחות אני יודעת שבלחיצת כמה מקשים אדע לקרוא מה הרגשתי לפני חודשיים, ולא מה אני חושבת או זוכרת שהרגשתי.
המקום הזה חף משיפוטיות. גם אם אספר עד כמה אני אדם רע, עדיין אנשים יישארו פה.
אולי זה בגלל החיסרון הכי בולט של המקום הזה. העיניים של האנשים שכאן נסתרות, ולכן גם רחשי ליבם והאמת שלהם חבויה מעיני כל.
בסוף, תמיד אעדיף שיחה פנים מול פנים על פני כל אלטרנטיבה, גם אם בסופה תסובו על עקבותיכם ותעזבו אותי שוב.
בברכת לילה נפלא שיהיה לכם,
Paragon,
ספינה משוגעת.