אין לך אלוהים אבל יש לך כאב ראש

את חזקה.

את יכולה.

עברת כ"כ הרבה - תעברי גם את זה.

אני זו שיזמתי, אבל אם הוא לא התנגד... מי בעצם נפרד ממי?

אז אני יודעת שאת הפרידה הראשונה שלנו יזמתי עוד בראש השנה האזרחית האחרונה (כמעט לפני שנה), בסמס.

ואחריה באו עוד כמה.

והודו הייתה הכי קשה.

אולי היה לי יותר קשה מעכשיו אפילו,

כי הודו, כי מרחק, כי חומרים משני תודעה בלי סוף, כי אני נשארתי מאחור.

ואז השדה תעופה. 4 שעות ביליתי שם, כל רגע קמה ללכת כי זה לא באמת המקום שלי.

הרכבות לדרום היו הכי נוראיות. רציתי לרדת סתם בב"ש צפון, מתוך הרגל.

וללכת ברגל, להעניש את עצמי קצת. ולחכות למטה שמישהו יפתח לי.

ואיך כולם שמחו שחזרתי.

איך אני שמחתי שחזרתי.

אבל אני לא יכולה להמשיך לעשות את זה יותר.

זה הפך כ"כ מסובך שאני לא יכולה לעשות את זה לעצמי יותר.

כמה עוד אפשר לקרוא למה שיש בינינו...

זו פעם ראשונה שאני בוחרת בעצמי.

זו פרידה שונה, אני מרגישה את זה.

תמד הפחד הזה שלא נתראה יותר משתק יותר, עכשיו זה לא זה. אני מפחדת שלא נדבר.

דיברנו תמיד.

גם בצבא, גם בהודו, גם כשהיה לי חבר.

אני חזקה. 

אני יכולה.

מגיע לי טוב.