creepy_me

הימים עוברים,זה בטוח.

נדמה לי שרק אתמול היה יום ראשון.מחר כבר שישי.

נדמה לי שהכול זז מסביבי.זז במהירות שאני בטוח לא יכולה לעמוד בה.

אנשים רצים,אנשים עושים,קללות,צרחות,חיבוקים,דיבורים.הכול קורה כל כך מהר.כולם רצים ואין לי מושג לאן.

מרגישה שאני נתקעת איי שם ואני לא יכולה לעשות שום דבר בנידון.ההרגשה היא אותה הרגשה,כי הרי כבר התרגלתי אליה במהלך השנים.

הרגשת ניכור.הרגשת בדידות.הרגשה שאין מה שיחזיק,חוץ ממה שנשאר ממני.

חושבת שבגלל זה אני עובדת בעבודה גברית ופיזית.עבודה עם מכונות במקום עם אנשים.כל כך הרבה שעות קוברת את עצמי בעבודה רק כדי לא לחשוב,רק כדי לא למצוא את עצמי לבד עם המחשבות,שיכולות להפיל אותי בבת אחת לרצפה בלי יכולת להתרומם שוב.

היום דווקא היה נחמד.עבדתי 10 שעות בלי להרגיש כל כך.אני סוג של וורקוהולית.יכולה לעבוד 24 שעות.אולי בעצם נולדתי תאילנדית ואני סתם תקועה פה.

אולי.

אחרי העבודה הלכתי עם חברות למסיבת רחוב פה בעיר.היה דווקא נחמד.המון אנשים שנראו נחמדים.אני חושבת שראו להם את זה בעיניים.

אני טובה בלראות לאנשים בעיניים.עיניים יכולות לאמר כל כך הרבה על בני אדם.

אני חושבת שזה מה ששומר עליי עד עכשיו.מתחברת רק עם עיניים טובות.מקווה שגם לי יש כאלה.

בכל מקרה הייתה אחלה אווירה.המון הופעות ואנשים שעושים דברים מיוחדים,שיוצרים אומנות וחיים אומנות.היה גם בירה באמצע,שזה תמיד טוב:)

חברות שלי הלכו לפאב אחר כך.איפה שאני יודעת שהוא יהיה.

הבחור היחידי שאיכשהוא עניין אותי בזמן האחרון.אני חושבת שהוא עניין אותי כי הוא אפוף במסתורין מסויים.או בגלל שראיתי לו בעיניים.שהוא אדם טוב.

בכל מקרה הוא נשאר בגדר עניין.בעבר.כי זה לא הלך.

הרסתי את זה כמו כל דבר אחר שאני נוגעת בו.

הרחקתי אותו כמו כל אחד אחר שבא מבחוץ ולא מכיר אותי.כאילו מפחדת שאם לא ארחיק הוא יתרחק לבד בסופו של דבר.

האמת שאיתו ממש ניסיתי להתעלות על עצמי.להתקדם כמה צעדים קדימה,ואולי אפילו לתת לו לדעת מי אני ולהכיר את המורכבות שבי.

זה דיי נדפק ולא רק בגללי.לא יודעת אם יש לזה עוד סיכוי.בכל מקרה לא בא לי לראות אותו אז הלכתי הבייתה.

עם האוכל הולך מצויין אני חושבת.

לא אכלתי היום יותר מידיי ומה שאכלתי התה טיבטי בטח יוריד.

חייבת לעצמי לפחות מהבחינה הזאת להרגיש טוב.להתקדם.להגיע ליעד שלי ולא להיכנע לשדי האוכל שנמצאים בתוכי.

אני יודעת שאני יכולה.הרי הכול נמצא בראש.

כל מה שנרצה וכל מה שנחליט נוכל לעשות

אפילו להיות סופרמן.

עד אז אמשיך לחלום ולהסתכל בתמונות ולקוות שיום אחד אהיה שם.יום אחד אגיע למטרות שלי

יום אחד אקבל תחושה.סוף סוף.

טוב,טיילתי לי פה קצת ברחבי הרשת,מצאתי את עצמי מסתובבת בבלוגים ולבסוף מצאתי את עצמי פותחת אחד כזה.

למה?אולי כי אני סגורה בתוך עצמי.אולי כי המילים לא יוצאות מהפה בד"כ.אולי הן אפילו לא מגיעות לחלל הפה.

אולי כי אני אף פעם לא מוצאת מילים שיתארו בדיוק את מה שאני מרגישה.אבל אתם יודעים מה?בא לי לנסות.לנסות לדבר,לנסות לבכות,לנסות לצחוק,לנסות להתלונן,לצעוק,ללחוש,ואפילו לנסות לכתוב.

כמו בכל סיטואציה בחיים שלי אין לי מושג כיצד מתחילים.אחד הדברים השנואים עליי ביותר אלה התחלות.

אחר כך זה כבר זורם,כמעט כמו חמאה.או כך לפחות אני תמיד מייחלת.

אספר קצת על עצמי.

אני עמית,בת 25.מיישוב בצפון הארץ.

מה אני?מוזרה,שונה(לפחות כך הרגשתי מהרגע שאני זוכרת את עצמי),שקטה,עקשנית,בעלת עקרונות.ואחת שלא מרגישה מוכנה לעולם הזה.

או שהוא לא מוכן אליי.אני עוד לא סגורה על זה.

נכנסתי גם לבלוג כי מצאתי פה הרבה בלוגים של בנות שרוצות להרזות,ושחיות במסע המטורף הזה שאף פעם לא נגמר.

גם אני אחת כזאת.גם אני שונאת את עצמי,ומוצאת עצמי נאבקת,מתבאסת,טוחנת,בוכה,מתחזקת,מרזה,ושוב חוזר חלילה.

בטח אשתף פה בהמשך,ואולי אפילו אפתח יותר.רק תנו לי צ'אנס:)