ביום ראשון, בשעה שתיים, דייט שלישי עם קב"ן. קבענו קרוב לקניון קריית אונו, קומה ראשונה בבניין הלבן. אני אלבש מדים, הוא ילבש מדים. יגיד שהתלבשתי מדהים. יזיז לי את הכיסא אחורנית, יטלפן לפקידה התורנית "אני בפגישה חשובה, נא לא להעביר לי אף הודעה, אורנית." "אז איך עבר השבוע?", שאל הקב"ן.

איך עבר השבוע? מה, לספר לו הכל? על הדייט האחר שהיה לי? על השמלה שקניתי? מקדימה לבן מאחורה סגול? הרי, זה לא יעניין אותו. עוד מעט אספר לו על שיעורי המחול שלקחתי בכיתה ו'. שנקעתי את הקרסול, שנפלתי על הגב, שצבעתי בריסטול בצבע זהב. "אסנת תספרי לי הכל. כאן ועכשיו."

התחלתי לגמגמם. הוא הציע לי קבנוס. סירבתי בנימוס "הקשב הקב"ן..-" "אסנת, אין צורך בהקשב" "אני מצטערת" "את לא צריכה להצטער. את פה אך ורק בשביל לדבר" הוא נגס בקבנוס, לעס, ונגס שוב. הניח אותו בצד כשהקצה שלו עוד רטוב. "בטוחה שאת לא רוצה? בשר זה חשוב. מחסור בבי שתים-עשרה יכול לגרום לדיכאון. אולי בגלל זה הפרצוף העצוב". השפלתי מבט. הו. רב"ט.

"אני רוצה לצאת מפה"
"אנחנו רק בדייט שלישי"
"אני לא אחת של משחקים"
"מה אם תנסי?" 
"אני רוצה להשתחרר"
"את צריכה לשחרר"
"שום דבר לא עוזר"
"את צריכה להתגבר. זה עובר. הכל ישתפר. את רק צריכה ללמוד להסתדר. אני מסכים, זה בסיס די מוזר"
"לפעמים אני חושבת פשוט להתאב..-"
"מצטער, הזמן שלנו נגמר"