כבר כחיה לאדם ישנה שפה.
כל התשוקות האלימות ביותר של גופו, התחושות הכואבות ביותר והתאוות העזות ביותר של נפשו, מביעות עצמן באופן מיידי בצעקות, בקולות וברעשים נטולי משמעות.
כאשר הכאב גובר על החיה הסובלת, כמו הגיבור פילוקטטס, זו החיה תיילל ותגנח אפילו אם תהיה זנוחה על אי בודד, בלי רמז לעזרה מבני מינה. היה זה כאילו היתה החיה נושמת באופן חופשי יותר כאשר היא נותנת מוצא לכאבה, כאילו גנחה החוצה חלק מהכאב ושאפה פנימה כוח מתוך האטמוספירה שסביבה, כאשר היא ממלאת את הרוחות שסביבה בקולותיה הכואבים. זהו יצור רגיש שאינו מסוגל להכיל את התחושות החזקות שלו בתוכו. שברגע הראשון של ההפתעה, בלי רצון או כוונה, חייב לבטא אותן בקול. הקולות הללו, הגניחות הללו, הם שפה.
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
