לומבי מכה שנית
|
כינוי:
plombi בת: 29
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2013
עוד טיוטות
אני רוצה להתנהג כאילו שאני מקבלת את העובדה שאתה צריך זמן לחשוב אבל אני לא מסוגלת לזה. אין לי טיפת מושג מה עובר לך בראש וקשה לי עם זה שאני אדע רק כשתגיע למסקנה שלך, שבטח גם תהיה המסקנה שהכי לא הייתי רוצה שתקבל. קשה לי עם העובדה שאין לי טיפת הזדמנות להשפיע. ואני רוצה לשאול אותך איך קרה שפתאום הפסקת לאהוב אותי, או איך קרה שלא אהבת אותי לאורך כל הדרך ובכל זאת החלטת למשוך את הקשר עד לנקודה בה יהיה לי הכי קשה לקבל את זה, או איך קורה בכלל שאי אפשר לאהוב אותי, כי זו הרי הפעם השנייה שזה קורה לי. ברצף. וזה לא שיש איזשהו מקרה שהוכיח לי אחרת. ואני אפילו לא בטוחה ב100% ש"לא אוהב אותי" זו הסיבה, אבל אני מניחה שכן. וקשה לי עם זה שאתה לא מסוגל לדבר איתי על זה ומעדיף לעזוב ולהשאיר אותי עם כל סימני השאלה שבעולם, אפילו שעל רובם הצלחתי לענות בעצמי. אני כועסת על עצמי על זה שהרשיתי לעצמי לאהוב אותך ככה ושלא ראיתי את זה בא, שלא למדתי מהניסיון. אז אני לא מצליחה להתמודד עם העובדה שאתה צריך זמן לחשוב. אני גם לא מצליחה להתמודד עם העובדה שאנחנו לא מדברים על זה, ושאני לא יכולה לשנות כלום ורק לחכות לגזר הדין שלי. והכי אני לא מצליחה להתמודד עם העובדה שסביר להניח שהגרוע מכל עוד לפניי. כי גם אם אני אדע למה, אני לא יכולה לשנות את מה שאתה מרגיש (או במקרה הזה, לא מרגיש) ובסופו של דבר זה לא ישנה כלום.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
