רגע אני אתחרט על זה

הרכבת בתהליכי עצירה, אתה תופס לי את היד ומושך אותי לנשיקה.

התחושה של השפתיים שלך לא הייתה זרה לי, אבל הנשיקה הזאת, היה בה משהו שונה.

אני מנסה להתמסר לעומק שלה, ושלך, שאני מגלה בפעם הראשונה, אבל חריקת העצירה של הרכבת מטרידה את המחשבות שלי. 

אתה אוחז במותניים שלי ומצמיד אותם אליך, ואני מניחה את כפות ידי על החזה שלך, והעניים שלי מתמלאות דמעות. 

האוויר הקריר פתאום חודר לסוודר שלי, אני מחבקת את עצמי ולוחשת לך "זה לא בסדר, זה לא יכול להיות"

אתה מהנהן אליי, ואתה יודע שאני מאוהבת בך, ושכשנישקת אותי לא חשבת שתפגע בי. 

"זה לא יכול להיות" חזרתי על עצמי, והבנת, הבנת שכלאת אותי. וכמה אנוכי אותי.

ושלא תאהב אותי כמו שאני אוהבת אותך, לעולם.