הרגע הזה שאת יושבת מסביב לשולחן ומתחילה להיות לך סחרחורת כמו בכל חג.

החג הזה שמסמל את כל מה שהתקשית איתו בצעירותך, אבל גם החג שהיה אחד מהאהובים עלייך.

בבית של סבא כשכולם מחפשים את האפיקומן, ילדים קטנים מתרוצצים בדירה קטנה, הכלב האהוב של סבא עוקב אחרינו לכל פינה

הריח הכל כך מוכר של הדירה... עכשיו נשאר רק ריח הבשמים של סבתא. 

תקופה של שלווה ואושר ותמימות... אחר כך, אני לא בטוחה מה קרה

כל כך הרבה דברים שלובים אחד בשני, אם רק יש אנשים שרואים את זה כמו שאני רואה

כל דבר סבוך וקשור אחד בשני כמו רשת עכביש מתוכננת בקפידה. חסידה של הולמס.

אחר כך זה היה כמו להביט בעולם דרך זכוכית חסינת כדורים, קשה, עבה, חסינה.

אבל אחרי כל כך הרבה כדורים גם זכוכית משוריינת תקרוס.

ואז היא קרסה. הכדור וכל הרססים פגעו בי ואני עדיין עובדת על להוציא את הרססים.

אני אפילו לא יודעת מה היה הכדור שניפץ, אני לא זוכרת, אולי הצטברות של דברים.

צלקות כמובן ישארו אבל אני מתרפאת, אני מוצאת תשובות. אני חושבת שאני בדרך לאושר...

אבל שוב, אושר חשבתי היה לי כמה פעמים, כל פעם גיליתי שאני לא מספיק אמיתית עם עצמי וכך גם עם אחרים.

פשטות, זה מה שהחיים צריכים. העולם היה הרבה יותר פשוט אם כולם היו אומרים את האמת תמיד.

תהליכי ריפוי היו הרבה יותר מהירים, אולי אפילו רוב האנשים היו מגלים שמי שהם חשבו שקרוב אליהם לא קרוב

ומי שלא כן... אנשים אוהבים, אבל לא אוהבים לנצח.

הסחרחורות כמובן התחילו אחרי שסבתא באה לגור איתנו,

אחרי שנתלשה ממני האשליה שאני מושלמת בעיניי מי שאומר שהוא אוהב אותי

סבא, אבא, דוד... משפחה היא דבר נורא אבל עדיין הדבר שאני הכי פרוטקטיבית לגביו.

האחים שלי, על אף שאני פוגעת בהם גם כמו כל אדם אני לא אתן לאף אחד אחר לפגוע בהם, גם לא אבא...

סבא כבר לא כאן כדי לפגוע.. "אותך אני תמיד הכי אהבתי", זה מה שאומרים לאדם תמים.

כשכבר היית על הסף ביקרת כאן פעם אחרונה ונראה כאילו אפילו לא זכרת אותי, רק באת לסגור חשבונות עם אמא, עם סבתא...

ואז כבר לא היית, אני אפילו לא ידעתי עד כמה ימים אחרי. לא יצא לי לשאול למה, האם אתה באמת מתכוון לזה.

אצל דוד שלי זה ברור שזה כבר לא ככה, אני גם לא הולכת לשאול... ברור לי איזה מין בן אדם הוא כבר, הוא יקח אותי כרגשית מדיי.

כמו שהיה בערב פסח כשהוא הודיע לי על ביטול העבודה בחמישי ואמרתי "כמה חבל, הפסד של כסף." אשתו, זו שמגדלת את שלושת ילדיו אמרה שזה דווקא טוב, יהיה לו יותר זמן בבית ועם הילדים. הוא כמובן אמר לה שהיא צריכה לחשוב כמוני, ושזה פיספוס רציני.

הוא מתחמק מאחריות בבית, הוא לא אדם שאפשר לדבר איתו על זה. עדיין, הוא אוהב את ילדיו, אני כבר לא הילדה של הדוד ולא יהיה נאה לדבר על מה שהיה בעבר, יש לו משפחה משלו לטפל בה.

אבא שלי זה סיפור שונה... אולי יום אחד אני אאזור את האומץ להתעמת איתו, אבל אני מנחשת שהוא יאמר אותו דבר שאמר כל הזמן הזה.

לא משנה כמה האשמות, כמה דברים ומקרים אני אטיח בו הוא לא ישנה את דעתו... "אותך אני הכי אוהב, מכל אחייך."

אני לא יוכל לסלוח לו אף פעם... חשבתי שאנחנו שווים, כל החמישה, כל האחים, למה אתה מספר לי שככה העולם עובד? למה אתה מספר לי שאתה כמו כל אדם ולא יכול להיות אבא טוב? 

הגברים במשפחה שברו את תמימותי, לא שהנשים חיזקו אותה ממש אבל הם אף פעם לא הסתירו שום דבר...

השלמתי עם זה שאני קוגרית... אני מניחה שאני נמשכת לתמימות שלו כמו שאחרים נמשכו לשלי.

יש לו בוהק בעיניים וניצוץ שאמרו לי שלי פעם היה, ניצוץ שיכל לשנות עולמות אבל עדיין היה כל כך חלש וקל לשבירה.

אני הולכת לשמור עליו, הוא כמובן תמים ככל שאפשר להיות בגילנו, ולמצב שלו שהוא גם לא הכי משהו...

תמים נרקסיסט, לא משעשע? אולי זה דווקא הגיוני, איך אפשר להיות נרקסיסט ולא להיות תמים?

אתם צריכים לראות את הניצוץ שיש לו בעיניים, והוא מורגש גם בטון הדיבור, כשהוא מדבר על המוזיקה שלו......

אבל על זה כבר אני אכתוב בפוסט אחר.

הפוסט הזה היה רק כדי לגרום לי להתרכז קצת...

אם מישהו מנסה להבין מפה משהו זה קצת קשה

עברתי התעללות נפשית כשהייתי קטנה, אחריה התעללות פיזית אבל לא מבני משפחתי שלא יהיה פה ספק

אנחנו לא משפחה כזאתי, אנחנו דפוקים באותה מידה כמו כולם.. אני מניחה שאני פשוט קצת יותר רגישה.

ההורים חשבו דווקא שאני הנורמלית מכולם ולכן לא שלחו אותי לפסיכולוג כמו את השאר, אבל אני כמו האבא שלי

האבא שלי שעבר התעללות במשפחה וחשב שהוא לא מעביר כלום למשפחה שלו.

כמוהו למרות שהוא לא מודה לפעמים אצלי הכל זו העמדת פנים.

הלוואי ומתישהו אני יהיה אדם שלם.

כל הסיפור הזה עם הארבה מזכיר לי את הסרט באג-לייף.

אנטמופוביה.