פ פי פיקה פיקצ'ו

קשה לי לקרוא דברים, אנשים, רגשות, סיטואציות.

עם מילים הולך לי יותר טוב, למי שתוהה. אבל קשה לי להביין את המשמעות שמאחוריהן. נניח רמזים, אני לא טובה כל כך בלהבין רמזים. אני גם הרבה פעמים מאד ישירה כי לא יודעת לרמוז בעצמי. יש רמזים בסיסיים שאני מבינה אבל בסיטואציות מסויימות הם מבלבלים ואז הישירות וחוסר הטאקט שלי נכנסים לפעולה.

(שיחה בהודעות)

אני מדברת עם ידיד והוא עונה חזרה תשובות=> זאת אומרת שהוא כן רוצה לדבר איתי.

נגמר לי מה להגיד ואני מתעניינת ושואלת והוא עונה תשובות קצרות=> הוא לא רוצה לדבר איתי.

הוא שואל לגבי=> נימוס או שהוא לא רוצה לדבר?
אני עונה ונגמר לי מה להגיד אז אני אומרת סתם שטויות ומנסה להמשיך את השיחה והוא עונה תשובות קצרות ולא שואל בחזרה=> לא רוצה לדבר איתי?

שואלת אם אני סתם חופרת ולא מעניין אותו והוא עונה שלא=> ??? כניראה שכן.=> מפסיקה לדבר איתו.

אוליי אני יותר מידי שלילית כשאני מדברת עם הידיד הספציפי הזה? אני לא רואה את זה ככה, מנקודת המבט שלי אני יכולה להיות יותר כנה לגבי הרגשות השליליים שלי כשאני מדברת איתו מאשר עם אנשים אחרים. אבל כניראה שזה פשוט משאיר טעם מר...

איכשהו זה מגיע ל"תעשי ככה וככה והבעיה תיפתר" למרות שזה יותר מורכב מזה. גם האקס שלי היה ככה. אבל לא רציתי ולא ביקשתי שיפתרו לי את הבעיות, אני יכולה לפתור אותן בעצמי. רק רציתי מישהו שיקשיב, שאני אוכל להיות כנה ופתוחה איתו והוא כנה פתוח איתי. זו לא צריכה להיות מערכת יחסים בכלל, מספיק ידידות. במערכות יחסים אני דיי זוועה גם ככה.

עם כמה שאני כנה בבלוג, יש דברים שאני לא יכולה לכתוב פה ודברים שאני לא מספיקה לספר. בלוגים ויומנים עוזרים אבל הם לא תחליף לקשר אנושי. כי יש דברים שקשה לי לכתוב אפילו ובאופן מוזר יותר קל לי לומר פנים אל פנים מאשר לכתוב. אם אני לא בטוחה לגבי זה בעצמי, אני לא יכולה להעלות את זה. אין לי ממש למי לספר, למרות שהדברים האלה לא גדולים, אניי שומרת בבטן. אם אני אספר לידידים שלי הם יצחקו עלי ואם אני אספר לחברות שלי הן ידעו על מי אני מדברת. אז אני לא מספרת לאף אחד בינתיים. אז בינתיים זה נשאר ביני לביני. וגם קצת מזה ביני לבינו, למרות שזה היה לפני דיי הרבה זמן אז הוא בטח שכח. וזה לא משהו ממש רציני והוא ביקש סליחה אבל... זה עדיין מציק לי.

בלוג זה נהדר, זה נפלא

אבל זאת לא אותה התחושה כמו לספר לאדם שנמצא מולך.