עד היום בבוקר הרגשתי בודדה, ממש בודדה. כאילו אין אף אחד בעולם שבאמת מבין אותי, והאמת אני גם לא בטוחה שיש מה להבין ממש, אבל בכל אופו זו הייתה ההרגשה שעיטרה את הבוקר שלי.בזמן האחרון כולם מדברים על עצמם, עסוקים בעצמם, או כשהם שואלים לשלומי ואני אומרת סבבה, הם לא באמת מבינים שהכול לא סבבה, למרות שאין סיבה שלא יהיה.
מה כואב לי ? באמת שאני לא יודעת, יש לי משפחה, יש לי חברות, יש לי ידידים, יש לי בית חם, יש לי פלאפון מחשב טלוויזיה.. לא יודעת מה כואב לי באמת.
מציק לי שבזמן האחרון לאימא אין כוח ממש לשבת ולדבר, כי היא תמיד חוזרת עייפה מהעבודה ; מעצבן אותי שחברה שלי אשכרה מתעלמת כשאני אומרת לה 'אני רגילה' 'אני יודעת' כשהיא אומרת שהיום היא מבלה את הזמן איכות עם החבר, כאילו תשבעי זה כבר הרגל קבוע, אז אל תתעלמי מההערות שאני זורקת ותשני נושא כאילו כלום, אבל עזבו , אני עוטה על עצמי כבר אדישות בעניין, שתבלה איתו כמה שבא לה ; משגע אותי שבזמן האחרון יש אנשים שאני מדברת איתם , והם שמעו אותי, ואני אפילו לא שמעתי אותם.
אז הרגשתי בודדה, ויצאתי לידיד-יזיז-אקס של לפני שנה, שאיתו יצאתי לפני שבועיים והיזיזות חזרה, והיא הופיעה שוב היום.
אני צריכה את המגע הזה, אני לא אשקר. את החיבוק, הליטוף,הריח שלו, הנשיקה הקטנה שנוגעת בשפתיים הרכות.. אני התגעגעתי. לא יודעת אם הוא שיקר כשהוא אמר שגם הוא התגעגע ואפילו יותר, אבל מה שבטוח אני התגעגעתי אליו, ואת האמת למגע - לאהבה הזאת, גם אם היא יזיזות, וגם אם פתאום יתפתחו רגשות (אבל אני אשתדל שלא) וייצא מצב של כאב או אכזבה, לא אכפת לי מכל זה עכשיו.
הפעם בא לי לא לחשוב על המחר, בא לי לחשוב על העכשיו . הוא תמיד הכריח אותי לבוא עם התבוננות על חצי הכוס המלאה, ובואו נודה באמת, כשהיינו חברים זה פחות היה ככה, כי הייתי להוטה שידבר איתי שיתייחס יותר מתמיד, כי ידעתי שאנחנו בזוגיות, אז כאילו ציפיתי ליותר. ועכשיו ? כיף לי לא לצפות ליותר, ולדעת שאני אקבל את המגע הזה האוהב הזה, אבל אסור לי להסתמך על זה ולבנות ארמון רגשות, אקח זאת בחשבון.
הבדידות זה מקום נחמד לבקר בו, אבל מקום נוראי לגור בו . - אמת לאמיתה, ובזמן האחרון, מאז ששניר נעלם ולקח לי זמן לעכל, וידיד שלי שנעלם לכמה זמן (אבל הנה חזרנו לדבר היום) , לקח לי הרבה זמן לעכל אובדן של אנשים חשובים.. גם אם זה זמני.
ויודעים מה ? עכשיו אני כבר לא בטוחה אם היה לי קשה לעכל את זה ששניר לא שלי יותר ולא יחזור, או אם היה לי קשה לעכל שאני בודדה ושאין לי את המגע החום והאהבה הזאתי מהצד השני (הגבר אכן).
בנוסף לכל הבדידות הזו, יש עוד ידיד שעוזר לי להתגבר עליה, הוא ידיד ממש טוב שלי, וחבל לי שיש את המרחק הבינעירוני הזה, וחבל לי שאנחנו לא מדברים בפלאפון. היום הייתה לי הרגשה שהוא התאכזב ממני כשהלכתי ליזיז.. ובזמן האחרון השיחות שלי ושל אותו ידיד היו מעבר לסתם שיחות של ידידים.. או שלא, אני באמת לא יודעת. אני לא רוצה לאבד אותו, ואני גם לא רוצה לשגע אותו.. חוץ מזה הוא בכלל בעניין זוגי אחר, אז אולי אני סתם הוזה .
אני לא יכולה עכשיו להגיד 'טוב לי', אבל אני גם לא אגיד 'הדשא של השכן ירוק יותר' כי הוא פשוט לא. כל אחד חי את החיים שלו, ואני בנתיים לא יודעת איך להעריך את החיים שלי. חברה שלי היום אמרה לי "תיזהרי בקשר הזה שלא תיפגעי שוב כמו פעם" , וחברה אחרת שלא ידעה על ההיסטוריה שלי ושלו אמרה "תהני פשוט, לא יקרה כלום." , ו.. נהניתי . אולי אנשים יכולים לבוא ולהגיד שאני לא לומדת כלום מטעויות, או שאני צריכה לזכור את העבר טוב מאוד, או שבסוף אני אתחרט , או לא יודעת מה.. אבל אני יכולה להבטיח לכם שגם אם אני אנסה להדחיק את העבר (מה שאני לא עושה, כי אני יודעת שזה חלק ממני ואין מה להדחיק אותו) אני לא אצליח, בגלל שהעבר תמיד יהיה חלק ממני. ולהתחרט? אני לא אתחרט, אלו החיים, עדיף ללכת על זה מאשר לברוח מזה. אם יהיה משהו שאני לא ארצה אני כמובן לא אעשה אותו ולא אשכנע לנסות (אם אני לא רואה בזה טעם.) , והטעויות ? לא לומדת מהם ? אולי בגלל שאני לא ממש מתחרטת אני לא רואה בזה טעויות, ואני יודעת שהטעויות האלה גם בנו אותי ולא רק הפילו לסמטת כאב אפלה.
אני אפול, אני אקום, אני אחיה - אני אתמודד.
אני לא רוצה לחוש יותר תחושת בדידות, אני רוצה את החום ואהבה והמגע , ואני לא אומרת שאני אחפש את זה אצל כל אדם ואדם. סיכמתי עם עצמי, אני חוזרת ליזיזות איתו, ולא ממש מעניין אותי מה גורל היזיזות. הוא מצחיק אותי וכיף לי לפעמים לריב איתו, כי זה תמיד שטותי, הכל משחק ומצחיק, וFun, אז בא לי עוד קצת פאן, עוד קצת מגע , עוד קצת חום ואהבה, בלי בדידות - פשוט לא בא לי.
יבוא יום ואני אמצא מישהו רציני, יבוא יום ואני לא ארגיש בודדה, בנתיים ככה אני בוחרת להתמודד עם הבדידות, אז יאי לי ! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
א. הכותבת.