יריתי אותם לכל עבר כבר זמן רב, וזה גרם להמון בלבולים, למשולשי אהבה, לאהבות חד-צדדיות, ולכל מיני טעויות, אכזבות, אובססיות, ואולי עוד כל מיני דברים שנאגרו בתת-מודע.

בכל מקרה, אזלו לי החצים, שלחתי אותם כבר כ"כ הרבה פעמים, ומי שמכיר בקופידון יודע היטב - שכאשר נשלח החץ כבר אי אפשר להחזירו, ניתן לשלוח רק חץ אחר. כל אחד שנשלח לו החץ היה בליבי בשלב כזה או אחר, אבל לא עוד.

את החץ היחיד שנשאר לי אני שומרת למישהו מיוחד - וכשאני אומרת מיוחד , זה אחד כזה שעוד לא היה לי - אחד שייתן הרגשה של אהבה הדדית, ולא רק ייתן הרגשה כזו אלא גם יהווה אותה, יעשה מעשים, ינקוט צעדים, יוכיח שהאהבה הקיימת היא באמת הדדית. המיוחד שלי הוא אחד שיהיה נאמן לו ואני אהיה נאמנה לו, אחד שיהיה לו אכפת מה עובר עליי וידאג לברר את זה בעצמו.

אני אוהבת את השלווה שלי ולא את השקט - אז אל תטעה כמו השאר מיוחד שלי.. אני לא רוצה לריב איתך על כל שטות בשביל שיהיה קצת אקשן, אני רוצה קצת ספונטניות בשביל שיתפורר קצת השקט.

אני אוהבת את החיבור וה'ביחד' - אבל אל תטעה מיוחד שלי..אני לא מחפשת דביקות או לא להיפרד אפילו לדקה, אני פשוט מחפשת את הרגעים של הביחד אבל לא יותר מידי.

אני אוהבת את הדמעות שעולות בזוגיות - אבל אל תטעה מיוחד שלי.. אני מדברת על דמעות של אושר ולא של כאב ויגון.

אני יודעת שהמיוחד שלי נמצא איפושהו, ואני יודעת שבסוף גם נהיה ביחד.. עד לא מזמן לא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת לירות חץ ועוד חץ רק בשביל להשיג אותו, למצוא אותו, את האהבה הזאת שלא יכולה להימלט ולו לרגע.. אבל עכשיו -

עכשיו אני לא מחפשת את זה כמו מטורפת, עכשיו אני ממתינה בסבלנות, הגיע הרגע שבו הזמן יעשה את שלו , הגורל שה' הכתיב, והצעד שיעשה המיוחד. אני לא מבקשת הרבה מידי ולא מעט מידי, והאמת ? אני כבר לא ממש מבקשת או מצפה, בסוף זה יגיע - רק כשזה יגיע אז אני כבר אהיה חייבת לבקש - אהבה הדדית, אמון, אכפתיות.. זהו, זה הכול.