היום ערב יום השואה,לזכרכם ולזכר כל ששת מליון הנספים.
תמיד ידעתי שהיום הזה הוא יום עצוב. גם ידעתי וראיתי אנשים שבכו ביום הזה.
אבל אני אף פעם לא הצלחתי להרגיש דבר.
אפילו אז,בכיתה ו' כשעליתי לשיר בטקס-המילים שיצאו מתוכי היו חסרות משמעות עבורי.
בתור ילדה קטנה,יצא לי לצחוק בצפירה. לא מתוך רוע,באמת שלא-פשוט כי עד היום לא באמת הבנתי את המשמעות של היום הזה.
למרות שתמיד ראיתי בכם גיבורים,אף פעם לא באמת יכולתי לתאר לעצמי מה עבר עליכם שם.
היום,אני כבר גדולה,התבגרתי,למדתי מהו כאב.
אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שעמדתי בטקס וכל מילה הייתה כמו סכין שחותכת לי את הלב עד זוב דם.
בפעם הראשונה הצלחתי לדמיין ולו במעט אותכם,בתור ילדים,רעבים,מפוחדים וכ"כ כואבים.
בפעם הראשונה התמלאו לי העניים בכ"כ הרבה דמעות עד שכבר לא יכולתי לראות את מי שמדבר על הבמה..רק הקול שלו חזר והדהד לי בתוך הראש.
סבא וסבתא יקרים שלי,אתם גיבורים ואני גאה בכם.
כ"כ מצטערת שהייתם צריכים לחוות את הזוועה הזאת.
לצערי,אתם כבר לא בקו החיים בשביל לשמוע את מה שיש לי להגיד,זאת בעצם הסיבה שאני כותבת לכם עכשיו.
אני מרגישה פספוס על השנים שהייתם בחיים ולי לא הייתה מספיק הבנה בשביל לתמוך בכם ביום הכ"כ מציף הזה.
אבל היום,אני מרגישה קרובה מתמיד.
אני איתכם, יד ביד.
אוהבת,גאה ומתגעגעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
