קרו הרבה דברים בשנה שהפסקתי לכתוב, הדבר היחיד שכואב לי זה שאני לא יודעת לאן אני הולכת ואני שוב חושבת על החיים כמעגל. 

אני יכולה לדבר על הפחד שלי להשמין, אני יכולה לדבר על הדיכאון שבלעבוד במוקד טכני, אני יכולה לספר על החרדה הכלכלית מאז שיש לי אוטו, אני יכולה לספר שפתאום קשה לי לא להכנס למינוס. אני יכולה לספר על כל הפחדים שלי בכללי מכאן ועד הודעה חדשה, על זה שהחיים הפכו לאויב, שהמטרות הפכו לאויב, שכל מטרה שאני רוצה לכבוש נראית כמו הר ענק שאני עולה עליו משותקת בארבע גפיים בלי עזרה בכלל, ושככה נראה כל יום. כל משמרת, כל שבוע, כל בוקר וכל ערב. כל יום שאני הולכת לישון אני מדמיינת את הזמן שלי בבית ואת הזמן שלי במיטה המלוכלכת שלי כזמן הבראה. ואז יש לי משמרת ובמשמרת אני עושה הכל כדי לא לחשוב על החיים כמעגל. האם המוקד הוא בסיס צבאי? והאם הבוסית שלי היא כמו הבוסית הקודמת, או גרועה יותר? או אם אני אלך עכשיו אני אברח מכל שאר העבודות? וזה לא בעצם מה שהקב"ן בצבא גרם לי לנסות לחשוב? ומה זאת העבודה הקודמת שהייתה לי? בכלל הצלחתי להחזיק בה מעמד אם לא הייתי בורחת בשנה שעברה לעשות פסיכומטרי ונעלמת לארבעה חודשים? מה זה שגרם למנהלת להעריך אותי אז ולמה אני לא מצליחה למחזר את ההערכה הזאת עכשיו? זה כמו להאזין לחיים שלך כמוזיקת המתנה בפול ווליום. באמת. זה ככה, ועכשיו כשאני שירה שלום איך אפשר לעזור אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש. אני נחמדה יותר, ממושמעת יותר ואפילו טיפה יותר רגועה. אז איך זה שהכל מסביב מרגיש כמו כאוס?

פתאום נהייה נורא באפנה להעלות את הרגשות שלך כפוסט בפייסבוק או ברקע של תמונה בסטורי. אני לא חושבת שיש שום דבר שעובר לי בראש שיכול לעבור כמשהו ציבורי נורמטיבי מרגש. אני לא יודעת למה אבל המחשבה על לחלוק אפילו רבע מכל הג'ורה הבינונית שהעליתי על גדות הדפים הלבנים בישראבלוג מעלה בי רצון להתאבד. למי אכפת שאת אישה מיוחדת שמראה יותר מדי מהרגשות שלה? יא בת זונה תסתמי את הפה שלך, יש אנשים שחיים את החיים שלהם בפאקינג מעגל. וזה תמיד מזכיר לי את לילה מהחברה הגאונה, עם הגבולות המטשטים שלה. קראתי את הספר הזה פעמיים, פעם אחת באנגלית ופעם אחת בעברית. הגבולות המטשטשים שלה הם החיים שלי כמעגל, הכל שביר והכל בשנייה יכול לחזור לצורה המקורית שלו. רק שהצורה המקורית שלי היא תמיד שמנה ומטומטמת. זה כאילו, אני תמיד אתעלה על עצמי, אבל המנוס האמיתי תמיד יהיה מלחזור להיות שמנה ומטומטמת, המנוס מעוד תקופה שתגרום לי להיות שמנה ומטומטמת. זאת המחשבה שמאיימת להרוג אותי. תחלואה מספר אחת. הלוואי שיום אחד זה יפסיק באמת.