We are all gonna die someday, at least die happier than now.

השמיים נצבעו בגוון מרתק בין סגול לכחול בהיר, העננים נודדים בהם מזרחה, לכיוון השמש היוקדת. דשא מתכתי כמעט, צהבהב, נפרש על גבי כמעט כל הגבעות באותו המחוז. גורדי שחקים בנויים בצפיפות במחוז המערבי, ומנגד, במחוז מזרח, בנויים בתי קש ועץ שסמוך אל הבתים רועות עדרי פרות גדולות ועבות, מנוקדות בשחור על גבי גוון שמנת. מחוז מערב היו המחוז המלומד יותר, ושם גם שכן בית הממשל. המחוז המזרחי עבדו בעיקר את האדמה וסיפקו את המזון לכל ארבעת המחוזות. במחוז הצפוני והדרומי נמצאים המרכזים המסחריים, המפעלים, המכרות והשטחים הפתוחים. ישנם גם האזורים של הממשל, שאף אחד לא באמת יודע מה יש שם.
יש כאלו שאומרים שיש שם מתקן גרעיני. אחרים אומרים שמתקיים שם ניסוי שיכול לשנות את חיי כל התושבים על כוכב "אריס". הדבר היחיד שכולם בטוחים בו, זה שלאף אחד אסור להגיע לאזור הממשלתיים. אפילו לא להתקרב. גם לא להשקיף ממרחק.
אולי כל ה'לא' האלו, כל האיסורים, הם אלו שמשכו את מייס להגיע לשם.
מייס היה ילד סקרן מהמחוז המזרחי. מרבית השטחים החקלאיים של מחוזו היו בבעלותם, ולכן מרבית הזמן כלל לא היו בבית. אחותו הגדולה נשלחה ללמוד במחוז המערבי אחרי שהוריו הבינו שלא צפוי לה עתיד מוצלח אם תלמד בבית ספר המקומי במחוז המזרחי, ולכן עברה לפנימייה העסקית במחוז המערבי. היא אמנם מתקשרת מדי שבוע להוריה לבדוק שהכול בסדר ולהודיע לשלומה, אבל היא לא באמת הייתה שם, וכך בילה מייס את מרבית זמנו בשיטוט ביערות, ומדי פעם גם בדק במחשב של הוריו על האזורים הממשלתיים.
הוא זוכר שהוריו דיברו פעם, בזמן ארוחת הערב, על האיסורים שנוספו שמנעו מהתושבים להסתובב באזור הגדר החדשה, שנבנתה אז בחלקה על האזורים שהיו בבעלות הוריו.
לעיתים חשב שהוריו עברו לאזור המזרחי מהאזור המערבי. אמנם זה היה הליך לא פשוט, אבל היה אפשרי לחלוטין. הוא סבר כך בגלל הדרך שבה הוריו דיברו, התנהגו, אכלו, עבדו. הם לא היו כמו הפשוטים שחיו באזור המזרחי. הם היו אנשים הרבה יותר... מערביים.
מייס לא נהג לדבר עם הוריו. הוא ראה אותם פחות משלוש שעות ביום, וגם אז הם ישבו בחדר העבודה ונעלו את הדלת. הם כנראה לא ידעו שמייס כבר שלושה ימים לא הלך לבית הספר. אולי זה בגלל שמשעמם לו שם, כי הכול פשוט כל כך, לא מאתגר.
ביום הרביעי מייס החליט ללכת לאזורים הממשלתיים. הוא הסתכל על המפה שהייתה תלויה בסלון של כל בית, וחיפש את האזור הממשלתי הקרוב ביותר.
הוא היה במרחק של כעשרה קילומטרים צפונה, מאחורי המפעל לייצור מזרונים. הוא הלך לשם שעה לפני תחילת הלימודים, כך שייראה שהוא הולך לבית הספר אם מישהו יבדוק. הוא הגיע לשם כשעתיים אחרי שיצא מביתו. למען האמת, הוא רץ לשם מרוב סקרנות. אחרי זה חיפש פרצה בגדר, שגובהה היה כגובהם של העצים העבים שעמדו שם. הוא נשרט בידו, אך לא הרגיש כאב.
הוא הלך והלך, אבל לא מצא כלום. הוא ניסה לטפס, אבל אז אזעקות מחרישות אוזניים החלו. הוא לא ממש הבין מה קורה, אבל אז ישב בחדר לבן, עם יצורים שפרצופם מוארך ובמקום אף היו חורים ואוזניים, עם עיניים שחורות וצרות, שהיו לבושים בחליפות שחורות- לבנות, ועורם היה אפור מחליא. הם לא היו כמוהו, זה בטוח.
"מה אתם?" הוא שאל בעיניים גדולות כשהם התהלכו סביבו והביטו בו.
הם הביטו בו והנידו את ראשם. הוא ישב בכיסא מתכת, וכשניסה לזוז הרגיש צריבה ולא הצליח לנוע.
"מי אתה, בן כמה אתה?" שאל אחד מהם בקול עבה ומחוספס שנראה כי לא יצא כלל מפיו, שהיה חריץ מוארך בפניו.
"מייס רונס. ארבעים ואחת עונות." ענה מייס, שערו האפור מסתיר את עינו השמאלית, אך לא היה מסוגל להזיז את שערו הצידה. בגדיו, מכנסיים צהובות וחולצה אפורה ונעלי ספורט אדומות, היו מלאים בבוץ.
"אתה יודע, אתה לא אמור להיות פה." אמר אחר, שישב על כיסא ולגם מספל משקה כלשהו.
"גם אתם לא." ענה מייס, נחוש בדעתו להבין איפה הוא. הם גיחכו בעצבנות. נראה כי הם משוחחים ביניהם לפי הבעות פניהם, אך לא נשמע דבר בחדר מלבד רעש מכונות שעובדות במרץ מחוץ לחדר.
"מה נעשה בך, יצור?" שאל הראשון, שדמה לכל אחד מהיצורים בחדר.
מייס הביט בו בזלזול. הוא לא פחד מהם.
"אתה אורח לא רצוי, אתה לא צריך להיות פה. זה לא השטח שלך." אמר אחר, והוציא מכיסו מכשיר מוארך, דומה למקל ממתכת.
הוא הצמיד את זה למרכז מצחו של מייס, ולחץ.
***
מייס שכב על מיטתו, על מצחו זיעה קרה. הוא היה לבוש בפיג'מה שלו.
'זה לא חלום. אני בטוח שזה לא חלום.' חשב שוב ושוב.
ואז ראה את השריטה, ובגדים מלוכלכים על הרצפה.