We are all gonna die someday, at least die happier than now.

את עומדת שם, באמצע מעגל ילדים שרובם גבוהים ממל החלפות עשרה סנטימטרים, ורחבים ממך גם כן. שיערך האדום הקצר והמתולתל פזור, מגיע לאמצע עורפך בקושי. הם מביטים בך, מבטם מזכיר חיית טרף שצופה בטרפה מהצד. 

בעיניי העגל האפורות שלך ישנן דמעות. את מתאפקת לא לבכות, ומשמיעה אנקה חלושה. מישהו מגחך, אבל את לא מצליחה לזהות מי, כולם כל כך דומים זה לזה, עם הפרצוף השחור שלהם והברדס האפור.

הם פורצים בצחוק מפחיד כשאת מנגבת דמעה, ואז זרם בדיחות על חשבונך נשמע. הם צוחקים על מבנה גופך, פרצופך, שערך, משקפייך, בגדייך, קולך, משפחתך. על הכל. וכל מילה מחלישה אותך, עם כל מילה את מתקרבת יותר ויותר לקצה.

ואת נופלת והם בועטים בך אל הצוק שנמצא לידך, ואת נופלת אל תהום שחורה שלא נגמרת, והרוח מצליפה בך ובבגדייך. 

ואז את קמה, ויודעת שהחלום לא שונה מהמציאות העגומה.