We are all gonna die someday, at least die happier than now.
|
| 3/2013
צחוק.
את עומדת מול המראה.
שערך השטני הגלי אסוף ברישול וחלק ממנו פזור. עינייך, כחולות כתמיד, מאופרות בקו שחור עדין ונראות מיואשות מעט. שמלת הבז' שלך, רחוקה מגופך הצנום, מדיפה ריח של סיגריות ושל אלכוהול. חזרת הרגע מהעבודה, לא?
לידך מונחות נעלי העקב השחורות שלך, שגורמות לך להראות גבוהה יותר, אם זה בכלל אפשרי. את מביטה במראה, בבואתך. את סוקרת את תווי פנייך הנשיים העדינים שמאופרים קלות, את אצבעות ידייך עטויות הטבעות. את סוקרת כל חלק בגופך, מחפשת אחר סימנים לשום דבר.
את לא ממש יודעת מה לעשות עכשיו. הראש שלך כואב, העיניים שלך צורבות, את מותשת ובכל זאת את לא יכולה לישון.
אור השמש מאיר את דירת החדר וחצי שלך דרך החלון שבמטבחון. היא פשוטה מאוד, נקייה, פרקטית. את לא משנה בה כלום כי את בקושי נמצאת בה.
לחיצה על כפתור הרדיו. מוזיקת פופ רדודה נשמעת. את בטוחה שגם השכנים שומעים את המוזיקה מהדירה שלך, אבל זה לא משנה.
גופך נע עם המנגינה, תנועות עדינות, משוחררות.
צחוק רם נפלט מפיך. הרבה זמן לא הרגשת טוב כל כך, חסרת דאגות לרגע.
ואת צוחקת וצוחקת בלי סיבה, צחוק רם כמו של ילד.
את לא זוכרת כמה זמן עמדת שם וצחקת לרקע מוזיקת פופ, אבל מספיק זמן בשביל לא לדאוג לכמה זמן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מיאו חתולה.