We are all gonna die someday, at least die happier than now.

היא עומדת מול המראה. היא לובשת ג'ינס צמוד בצבע צהוב חיוור. הוא חיוור כמעט כמו העור המכוער שלה. היא מאופרת בכבדות, מסתירה עיגולים שחורים מתחת לעיניים, שפתיים מכחילות כמעט, עור צהבהב וחסר צבע כמעט. היא מסתירה את הפרצוף המכוער שלה. היא לובשת חולצה לבנה שגדולה עליה בשתי מידות לפחות וצמידים שמכסים את פרקי ידיה לחלוטין.
היא מורידה אותם כשעצוב לה, ומקשטת את ידיה בחתכים ובדם, מעטרת את גופה בצלקות שוב ושוב. מזכירה לעצמה שהיא פרה שמנה ומכוערת.
ארונה מלא במכנסיים ארוכים בצבעים שונים ובגזרות שונות. היא לא יכולה לשים מכנסיים קצרים.
היא שמנה מידי ואז גם יראו את החתכים והצלקות בירכיה.
אנשים חושבים שזה רק הסגנון לבוש שלה. הם לא מבינים, שזו התחפושת שלה, המסכה שלה.
הם לא מבינים, שהיא התאמנה על החיוך שלה במשך שעות מדי יום בשביל שהוא יראה אמיתי.
שאלה שהיא מדברת איתם, החברים שלה, הם לא יותר מאשר חברים לשיחה.
שהיא מרגישה בודדה, ושהיא רוצה למות.
שהיא רוצה יום אחד להתנדנד בין התקרה והרצפה, ולא להרגיש יותר כלום, ולא לזייף יותר הכול.
ואולי, ככה, אחרי הרבה מאוד זמן, תרגיש סוף סוף משהו.