"הכל בסדר"כבר תקופה דיי ארוכה שכששואלים אותי מה שלומי, אני עונה שהכל בסדר, ובאמת מתכוונת לזה.
בסוף נובמבר עזבתי ברוח סערה את העבודה שהייתי בה מעל לשנה. במקום להרגיש איזשהו סטרס, כמו שקרה לי בפעמים קודמות, הרגשתי שאני פתאום יכולה לשחרר אנחת רווחה ענקית. כבר ביום שאחרי הרגשתי קלה יותר וזקופה יותר, כאילו הורידו ממני תיק ענק שסחבתי במשך יותר מדי זמן.
הייתי חודש בבית מבחירה. חודש שלם התעסקתי רק בעצמי. חזרתי לצייר, חזרתי לנוח, חזרתי לעשות ריפלקשן עצמי, התחלתי לישון! פאקינג לישון! אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הנחתי את הראש על הכרית ונרדמתי תוך דקות ספורות, או שישנתי לילה שלם. תנסו את זה, זה מדהים.
שבועיים וחצי אל תוך השנה החדשה חגגתי יום הולדת 25 שהכניס אותי למשברון רבע החיים או משהו כזה. הרגשתי פתאום, בבת אחת, שבזבזתי 5 שנים מהחיים שלי כאילו כלום ויש לי ספייר בתיק. הבנתי שעשיתי יותר מדי הנחות לעצמי בתירוץ שיש לי דיכאון אז זה בסדר כי זה כמו פטור מהחיים. אני יודעת שכתבתי אין ספור פעמים שאני מציבה לעצמי מטרות שאני מקווה לעמוד בהן, אבל הפעם זה שונה. הפעם אני מבינה ששום דבר לא יבוא לקראתי מעצמו. אני לא יכולה לצפות שאחרים יקדמו אותי כשלי אין כוח לקדם את עצמי. אז הנה, עברתי מתקווה לעשייה.
הפסקתי לפחד מעצמי ומהמילים שלי והתחלתי לשתף בפייסבוק ובאינסטגרם טקסטים אישיים שלפני שנה הייתי משתפת רק פה. אני מקווה שמי שיקרא את הדברים שאני כותבת ירגיש סוג של נחמה שהוא לא לבד ויש מי שמבין את כל הכאוס שמתחולל בתוכו.
ובגלל שהפסקתי לפחד, אם יש עוד מי שקורא פה, הדלת אל האינסטגרם שלי פתוחה. חפשו itsbosmat.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
#Placebo