הייי!

חזרתי להעלות, רואות?
אז בגלל ההפסקה הארוכה, הבנתי שמגיעה לכם את ההשקעה שלי (עוד שני פרקים סך הכל) ואני אגמור את הסיפור.
נכון אני נחמדה?

סתם, סתם.
אז זה פרק סיכום כזה, אבל הוא לא האחרון, אז אל תעשו לי פרצופים.

עדיין.

טוב, לפרק.

39 

ההלוויות היו הדבר הנורא ביותר. מכל התקופה הזאת. הייתי שמחה אם היו מניחים לי לא לבוא. זה היה מזעזע.
ההספדים היו הבר הכי נורא, במיוחד בקטע של איבן.
הם לא ידעו מה להגיד, למה היא התאבדה. הם כן אמרו כמה הייתה טובת לב וקרובה לאחיה.
המשפחות היו נקודות קטנות בשחור שכרעו ובכו.
צפיתי בהם ממרום גבעת בית הקברות, ורחמתי כל כך על לוק, ועל אמא של הול. הוא היה הבן הבכור המוצלח שלה.
וריחמתי כל כך על עצמי.
אחרי ההלוויות התכנסנו שוב וסיפרתי את שאר הסיפור, מנסה לחסוך מהם כמה שיותר מהעינויים שלי. כי זה לא שהם לא יכלו לנחש איך חתכו אותי.
ואז סיפרתי איך ג'ונסי ריץ' הציל אותנו, ואיך דיברתי עם איבן, והיא סיפרה לי שול אהב אותה, וכשהלכתי היא כנראה קפצה.
"אז הרמתי אותה והבאתי לכניסה, ו... זהו." הבטתי במנהל לבקשת אישור. הוא הנהן.
"אני מבין. אני אטפל בזה. אנחנו נשב ונעבוד על החוזה שלנו עם הממשלה. אתם משוחררים למשך השבוע מחובות הלימודים. קחו הפסקה. תנוחו, ואל תדאגו."
כולנו, התלמידים, קמנו ובהקלה עזבנו את החדר.
כשהגענו לכניסה, משכתי את מאר אחריי למדשאה.
"לאן הולכים, סאם?" הוא שאל בחצי חיוך.
העמדתי אותו על גבול שטח בית הספר. "אני שמחה שאתה חי, מארוולוס." אמרתי, בחצי חיוך משלי.
"ואני שמח שאת חיה," הוא הסכים, "למרות שהייתי מוותר על חלק מזה..." הוא העביר אצבע על פסי הפצעים לאורך פניי.
"אני ממש מכוערת, מה?" העוויתי את פניי.
הוא צחק קלות. "רק עם הפרצוף הזה." אבל אני מרגיש אשם. הייתי צריך להתעקש להיות איתך בקבוצה. הייתי צריך לשמור עלייך."
"אבל לא ממש מתת עליי לפני מבצע ההצלה, זוכר?" הזכרתי לו.
"תאמיני לי, זה עבר לי. אני מבין אותך. אני הייתי במתח, את היית בלחץ, והכל היה מבולבל."
"אבל אני רק רוצה לדעת-" התחלתי לשאול והנמכתי את קולי ללחישה כדי שלא יישמע אותו נשבר, "למה נישקת את ת'ין?"
הוא נאנח. "לא נישקתי אותה. תאמיני לי, היא מגעילה אותי. לא הייתי חולם לנשק אותה. אבל היא פשוט נכנסה לחדר שלי ונשקה אותי, כאילו ידעה שתבואי."
הקלה שטפה אותי. הלב שלי כמו התחיל שוב לפעום. "למה לא אמרת לי?" כעסתי.
"כי רציתי שתרגישי פגועה כמו שאני הרגשתי." הוא גרר את רגלו על הדשא, נבוך. "אני די מטומטם, אני יודע."
חייכתי אליו וקירבתי את פניו אליי. "לא נורא. אני אוהבת אותך." ונישקתי אותו.
הוא התרחק. "באמת?" הוא חייך ועיניו נצצו."
לא עניתי, רק הצמדתי שוב את שפתיי לשפתיו.
"גם אני," הוא אמר בין נשיקות, "אוהב אותך, את יודעת."
ובאותו הרגע לא הבנתי ממה פחדתי. למה כל כך הפחידה אותי האהבה שלו? או האהבה שלי? הרי מה שחשוב, וידעתי את זה כל הזמן, שהוא כאן ואני כאן ואנחנו יכולים להיות ביחד- לא חשוב כמה כואבות לי השפתיים או העור בו הוא נוגע- הרי עכשיו אני יודעת, יותר מידיי בבירור, כמה זה לא מובן מאליו. ובדרך מעוותת כלשהי, ניסיתי להרגיש שלמה שוב.
למרות שידעתי שעוד שני חורים נוספו בתוכי לחור וויז בבלר. אמנם על איבן לא הצלחתי לגמרי להצטער, כי היא עשתה את המעשה הכי חסר התחשבות וחסר מחשבה שהייתה יכולה לעשות. אבל בכל זאת, את הסוד הזה לא אגלה לאף אחד, כי הוא לא שלי, ומגיע לה לפחות שיתגעגעו אליה ושיחשבו עליה טובות.
"על מה את חושבת?" מאר העיר אותי ממחשבותיי.
מצמצתי בשפתיי. "הפצעים מעט שורפים לי," הודיתי, כדי להסיח את דעתו.
הוא העביר אגודל על הפס שחצה את שפתיי וצמרמורת חלפה בי.
הרוח העיפה את שערי והרגשתי חיה קצת יותר.

עברו הימים של המנוחה, והרגשתי, מבחינה גופנית, קצת יותר טוב. מבחינה נפשית, תיארתי לעצמי שייקח עוד קצת זמן עד שאוכל להגיד שאני מרגישה טוב.
הצלקות מהעינויים שלי כנראה יישארו לי לכל החיים, ולמרות שבהתחלה לא היה לי אכפת, וחשבתי שאם זה מה שצריך כדי להפחיד את הקורדיילים ואת כל המדינה הזאת, אז אני אשא בתוצאות, לאחר זמן מה הבנתי שאני שונאת את עצמי ככה. לא יכולתי להתבונן בעצמי במראה, וכשמאר חזר ואמר לי שאני מדמיינת ושאני יפהפייה, ריחמתי עליו- כי או שהוא חי באשליות, או שהוא אוהב לשקר לעצמו. תאמינו לי. שתי האפשרויות יכולות להיות נכונות.
בשבועות שעברו מאז, מרלי מצאה חבר- טיילר האוסט. הוא הציל אותה במשרדים מאחד הקורדיילים, ומאז היא העריצה אותו.
ונראה שהפטפוטים שלה עבדו על מישהו, סוף סוף.
ווסט ואייבל חזרו רשמית להיות חברים, מה שהיה צפוי.
בית הספר התחיל את תהליכי ההשתחררות מכבלי הממשלה.
המנהל שלח את הסיפור בקיצור לאחד מעיתוני דיליה, כדי להפיץ את האמת. בואו רק נגיד, שאת המהדורה המסויימת הזאת, לא קראתי.
מאר סוף סוף מצא דרך קורית להציע לי חברות- לפני אחד משיעורי הסטוריה, הוא נזכר בזה, ופשוט שאל אותי. לכמה רגעים הבטתי בו בהלם, הוא התחיל לצחוק, ואז- כמובן- הסכמתי. באתי לנשק אותו, כי הוא מטומטם, אבל המורה הגיעה. משביתת שמחות.
לוק עזב את בית הספר, ואני נפרדתי ממנו. ריחמתי עליו, וכמעט סיפרתי לו את כל הסיפור. אבל ידעתי שהוא היה מעדיף לא לדעת. הרי עדיף שיישארו מאיבן זכרונות טובים, לא?

יום אחד, ברנר הנחית עליי פצצה, כשקרא לי למשרדו.
"מה יש?" שאלתי בחוסר עניין.
"אני יודע שאיבן הלשינה על האדומים." לחש ברנר.
קפאתי ובהיתי בו. לא ידעתי אם להעמיד פנים שאני לא יודעת, או להניח שהוא הבין שאני יודעת, או לספר לו שאני כבר יודעת, או-
"היא נראתה כל כך נסערת," ברנר קטע את מחשבותיי הקודחות, "שסיפרתי לה עלמה שאנחנו מתכננים. היא נראתה מלאת תקווה, והשבעתי אותה לא להגיד לאף אחד שאת יודעת, ולבחור מי לספר לו, חוץ ממני, על מה שהיא עשתה. היא ישר אמרה, 'אני אספר לסאם'. ואז בדיוק הגעת." הוא חייך אליי, חיוך עצוב, כאילו ידע מה תהיה התגובה שלי.
בהתחלה הייתי מופתעת שהייתי כל כך קרובה לשמוע את ההודאה של איבן. ואז הרגשתי חום לא מוכר בחור בחזי שמוקדש לאיבן. אם הייתי יודעת, לפני המבצע, הייתי עושה כל כך הרבה דברים אחרת. לא הייתי נותנת לה להתאבד. לא הייתי נונת לה לשים את עול הסוד של על כתפיי.
הוא כבד מידיי.
וכשהתחלתי לבכות, וברנר ליטף את זרועי בהבנה,חשבתי לעצמי שאולי אני באמת לא לבד בעולם הזה.

עוד מפגש מעניין ומפתיע התרחש בשבוע שחזרנו ללימודים מהחופשה המבורכת של אחרי המבצע.
באחד מ"שיטוטי הסהרורית" שלי- ככה מאר קורא לזה, שבהם טיילטי בכל הטירה, מקווה לאיזו רוח רפאים, התגלות, משהו,נתקלתי בדמות רזה יושבת מכווצת בסוף גרם מדרגות נידח ובוכה.
ניגשתי אליה וגיליתי שזאת ת'ין.
בהחלט רוח רפאים.
"ת'ין?" קראתי בתדהמה, "מה את עושה כאן?"
היא הרימה אליי פנים מוכתמות בדמעות. "בוכה," אמרה בטון של מה- את- עיוורת?
"למה?" שאלתי, עדיין קפואה במקומי.
היא משכה באפה. "תראי את הפנים שלך!" זעקה והליטה שוב את פניה בידיה.
חיוך כאוב עלה על פניי. "בהחלט נורא, הא?"
היא חזרה להביט בי. עיניה הכחולות היו מרושתות נימי דם.
"את יכולה בבקשה להפסיק?!" זעמה אליי.
נרתעתי צעד אחורה. "מה להפסיק?" התבלבלתי.
"את תמיד- משיגה את כל תשומת הלב. החברה של לוק, היתומה, זאת שהכי טובה בשכבה בהטלת סכין. השמלה שלך בנשף. הפציעה שלך. והכי גרוע- ההצלה הזאת- אוף, ועכשיו איבן מתה!" הבכי שלה שוב התחיל.
בהיתי בה. מצמצתי. ת'ין קנאה בי? בי?
ולהפתעתי, ההלם שלי הפך לשנאה, פועמת, מכלה. "את ממש טיפשה, את יודעת?" אמרתי בסלידה.
היא הנהנה לתוך כפות ידיה.
"אבל השמלה הזאת באמת הייתה יפה, מה?" שאלתי, מצב הרוח שלי הופך באחת למהורהר.
מה יש לי? מאניה דיפרסיה?
"לכי מכאן." נאנחה ת'ין.
משכתי בכתפיי והלכתי משם, מבולבלת רגשית ושכלית יותר מתמיד.

האחות תרזה שלחה לי מכתב, וכתבה שאחותה, מלודי, אמרה לה לכתוב לי שהיא שמחה שהשרשרת שנתנה לתרזה עזרה במאמץ המלחמתי.
הראיתי את המכתב לג'ונסי ריץ', שקיבל משרה בבית הספר בתור מורה להיסטוריה עכשווית (מה שתגידו...), וצחק. הוא אמר שיישלח מכתב חזרה למלודי.
אני לא יכולה להגיד שאני מאושרת, ואני גם לא יכולה להגיד שאני בסדר.
אבל אני לומדת לסלוח, לאט לאט, לאיבן, ועוד יותר לאט, לעצמי, ואולי יהיה יום אחד אותו אוכל לעבור בלי לחשוב על מה שקרה כל כמה דקות.
מאר אומר שסאם התוקפנית עדיפה על סאם המהורהרת, אבל אני לא יכולה לחזור למי שהייתי פעם.
מעט מאוד אנשים יבינו שכשרוצחים בן אדם, זה משנה אותך. אולי בגלל זה אני מנהלת שיחות נפש כאלה ארוכות עם ג'ונסי ריץ', שמנסה לשכנע אותי לקרוא לו ג'ון, או מר ריצ'ארדסון, כי הוא באמת מבין למה אני מתכוונת.
ואני מאמת, אבל באמת, מתגעגעת להול. ואני לא חושבת שהגעגוע הזה יידעך מתישהו.
אבל לפחות יש לי את מאר. ואני חושבת שזה מה שמרפא אותי.
האהבה. 

אז.. כן, זהו.

אופטימי?

אל תגידו שלא!

וחכו חכו! יש עוד את פרק 40!

(זה פרק בונוס בלי דברים באמת חשובים לסיפור, אבל הוא חמוד)

אתם יודעים שאני אוהבת אתכם?
♥♥♥

אלמונית.