היי!
מצטערת על ההיעלמות, תקופה מטורפת.
אז... לפרק הראשון! טם טם טם!
;)
1
"איב, את לא רוצה להתאפר?"
נענעתי בראשי למול העיפרון השחור שקלי, הילדה הכי דביקה בבית הספר, נפנפה אל מול פניי.
"תודה קלי, אבל אני ומראות..." הצבעתי על פניי בקול מתנצל.
עיניה הבזיקו בהזדהות. "את צודקת. ברור." היא מיהרה לפנות בעצמה למראה ולמרוח קצת עיפרון.
"איך?" היא הסתובבה כדי לשאול לדעתי.
הנהנתי לאישור ויצאנו יחד מהחדר שלה.
אצלי בחדר כבר אין מראות. אולי זה ילדותי, אולי זה לא הגיוני, אבל אני שונאת להסתכל על הפנים שלי.
הפנים המושחתות שלי.
אבל אני ממעטת להיות בחדר שלי, הכל מקרה. ריינה, החברה הכי טובה לשעבר שלי והשותפה שלי לחדר, כועסת עליי.
היא ירוקה. היא לא אמורה להיות סלחנית ושקולה?
למה היא כועסת עליי, כשכל מה שעשיתי היה לנסוע למשרדי הממשלה ולסבול עינויים בגלל רצח שלא אני ביצעתי?
לפחות מאז שחזרתי עם הפנים המושחתות שלי, פתאום ממש לא קשה לי למצוא חברה.
קלי הייתה האופציה האחרונה בהחלט, אבל פחדתי לפגוע, שלא תשנא אותי לכל חיי.
הלכנו לסלון, מקום ההתאספות של כל התלמידים בבית הספר טילר.
לא הייתי הולכת לשם עם ריינה, אף פעם.
אבל הכל השתנה עכשיו.
לפעמים הרגשתי כאילו עליתי על קרוסלה שלא מפסיקה להסתובב ורק מגבירה מהירות.
נכנסנו לסלון הרועש. הקירות הסגולים המנצנצים גרמו לי למצמץ כמה פעמים עד שהתרגלתי לבוהק.
"איב!" רובין סיית', הילדה הכי מקובלת בשכבת י'א, עטפה אותי בחיבוק הדק שלה, "קיוויתי שתבואי."
היא משכה אותי בזרוע לעבר חבורת האדומים שלה.
אני מצידי חיפשתי בעיניי את ריינה והירוקים. ראיתי אותם בקצה השני של החדר.
ריינה הסתכלה אליי, ומבטינו נפגשו. רציתי להגיד, "אני מצטערת", או "אני לא יכולה בלעדייך". אבל היא הסיטה את מבטה ואני בלעתי רוק.
זה מדהים. רק כשהיא הייתה חסרה לי, הבנתי כמה אני צריכה אותה.
וכבר היה מאוחר מידיי.
"חברים, הנה איב. בואי שבי!" רובין סימנה על אחת מהספות הרקומות.
היא הפנתה אליי את פניה, מושחתות ומצולקות כמו שלי.
"היי." אמרתי.
"מה נשמע, איב?" עיניה הירוקות התמקדו בי.
"היה יכול להיות יותר טוב." אמרתי.
"כמו תמיד," היא אמרה, "לא היית רוצה לפעמים להחזיר את הזמן אחורה?"
"כל הזמן." אמרתי ומבטי איתר את ריינה הצוחקת עם חבריה החדשים.
"תני לה קצת זמן," אמרה שנון בתבונה אופיינית, "אני חושבת שהיא פשוט דאגה לך."
היא הייתה כל כך נחמדה אליי, לא רציתי לסתור את דבריה, אבל חשבתי שהיא טועה.
ריינה בכלל לא דאגה לי. מאז המריבה שלנו, לא אכפת לה ממני בכלל.
"היי, שמעתם שהשנה יוצאים לטיול ארוך של יומיים?" קראה קלי מעל כל ההמולה.
הזדקפתי.
"טיול?"
"מה פתאום?"
"אף פעם לא יצאנו לטיול ארוך!"
כולם היו נרגשים מההודעה. טיול היה חוויה שלא רבים זכו לה.
לא מספיק שבית הספר לא קרוב לשום מקום, והרכבת מיועדת לחופשים ואירועים מיוחדים, גם הממשלה לא אישרה יציאה של שכבה שלמה לטיול של יותר מ12 שעות.
ועכשיו, כשהאיום הגלום בצלקות שעל פני עשרה תלמידים בבית הספר, שחרר את הרצועה מעט, הפחיד את הקורדיילים מספיק כדי לאפשר לנו לצאת מהכלא הזה, ואולי טיול כזה יהיה אפשרי.
מעניין לאן נלך, חשבתי, והתחלתי לדמיין טיפוס על הרים, הליכה ביערות, דשדוש במדבריות...
אם יש דברים כאלה בקורדייל. אני לא יודעת.
אף פעם לא התרחקתי מקיריה, עיר הבירה, ואופטא, העיירה שלי.
"היי, טיילר, בוא לשבת איתנו!"
הקריאה העירה אותי מהמחשבות ששקעתי בהן.
הרמתי את עיניי וראיתי את טיילר האוסט, הנער עם השער המושלם, העיניים הכחולום המדהימות... אוי, הלב שלי התחיל להלום כמו מטורף.
ואז הפסיק.
כי טיילר הניח זרוע שרירית אחת על כתפה של נערה אחרת.
שלא הייתה אני.
היו לה פנים זויתיים ושיער מתולתל צבוע לבלונד.
שנאתי אותה. אפילו בלי לדעת מה השם שלה.
אהבתי את טיילר כבר מכיתה ט'. הוא אף פעם לא שם לב אליי, היה עסוק מידיי בלעשות שטויות עם התאום שלו, קן.
אבל בדמין שלי... בדמיון שלי היא מאוהב בי נואשות, אבל מתבייש.
בחנתי שוב את הזוג.
טוב, נראה שהוא ממש מאוהב בי נואשות...
אולי הוא חשב שאין לו סכוי איתי.
אוף, למה אני ביישנית?
"אולי מאוחר יותר. ביי, חבר'ה!" טיילר התרחק ואתו הנערה המתולתלת.
הכיתי את מצחי בידי. אני שונאת את החיים שלי, חשבתי.
טוב, אז זה הפרק... מקווה שתאהבו, ושנצליח לעבור עוד סיפור יחד!
(הפעם עם כל הפרקים...)
אוהבת,
אלמונית.