אז מה היה ביומיים ההם?
התאספנו, מי שהצליח להגיע ולהתגבר על הפחד מסופות הגשם, ועוד ביום הראשון יצאנו לצילומים מוקדמים.
תחילה עברנו ביער Somethingwood שניטע לאחר נפילת ארקמר ומורכב מעצי פאולוניה מהירי צמיחה.
פניה ארדאה, הגיבורה שלנו. פה שירלי שיחקה אותה.
רוב התמונות פה הן מתוך הסרט המצולם, למעט שלוש של תומר אהובתי ושבע של עמית האלמנה. יש עוד תמונות של שירלי הזועקת מוות, אך הן עוד לא הגיעו אליי.
בראש הפוסט נראית תמונה של סטריקס (משוחקת על ידי עמית) יוצאת מתוך מערה בה הסתתרה מאוייבתה\חברתה ארדאה.
אחרי זה הגענו להריסות העיר הנטושה. שם ישנו אוסף של בתים נטושים מהמאות ה19-20.
המקום מצוי מצדה המערבי של גבעת ארקמר ובו תכננתי תחילה לערוך את הלארפ הראשון שלי. בסוף קיימתי אותו לארפ בשני מבנים תחת המפנה המזרחי של גבעת ארקמר, הלוא הם הבתיים.
ניקטיקורקס וארדאה משוחחים. טיב הקשר אפלטוני, אך מעבר לזה אין פרטים ידועים.
SQUEE ! תומר מלמדת את כולם את צווחת החדף המשולהב. גיבורינו נחים אחרי יום הצילומים הראשון. לאחר מכן יצאנו לפגוש את יוגב וואלריה שחיכו לנו בתחנת הרכבת.
בערב לא חיכינו להגעת פבל בלסקי ועומר והתחלנו במסיבת ברנס מאולתרת וקצרה. אכלנו קצת האגיס עוף והאגיס צמחוני (שמכשפכם הנאמן המציא) ודיקלמנו כמה שירי ברנס (שיוגב ניסה להעביר למבטא סקוטי) ופיזרנו את החגיגה.
מה שגם, זאת תמונת תומר היחידה פחות או יותר שיצאה.
וחבל, כי היא הייתה איתנו בכל זה, באומץ ובסבלנות. רק שמאחורי המצלמה.
התמונה, אגב, צולמה על ידי מצלמתומר.
גם זאת, של טריוין ושמרית, יקירינו.
ושלי עם פאסר בלסקי. נראה כי אני מגלגל סיגריה.
פבל הפך עם הזמן לאחד מידידיי הישנים. כשהוא שיחק לראשונה, הוא היה בן 15 והכרתי אותו שנה אחת בלבד.
על אף דרכים אחרות בהן פסע מאז ימי לימודינו, הוא לא הכזיב אותי מעולם.
היום השני אופיין בגשמים קלים וברדים כבדים לפרקים קצרים. לא היה נורא כלל. והייתה רוח נפלאה.
להלן בלוּפר (מה שהייתי מכנה לפסוס): פבל התגלה כג'נטלמן מהמעלה הראשונה וכשהוא ראה כי ארדאה מתקשה לעלות על גבעה, הוא חש לעזור לה, מתעלם מהעובדה שהמצלמה רצה והוא לא שייך לסצנה.
"דבר שר-טבעות משונה" כפי שכונה על ידי עמית. כולנו הולכים ביער כרוחות רפאים.
שבע התמונות הבאות לקוחות מהבלוג של עמית:
סטריקס לוחמת הוירם (עם משקפיים...) מראה את החרב הקצרה שלה.
היו אמורות להיות לנו קטאנות וחרבות ארוכות אחרות, אבל מומחית החרבות שלנו לא הגיעה עם האוסף שלה ולא ענתה לטלפונים. נלחמנו בעזרת מה שהיה לנו. מה שהיה יותר אותנטי.
הלוחמים של סטריקס: פלקו (מיכאל) ומילווס (טריווין)
ארדאה עם קרן הצבי ואיביס, Kung-fu prentice
על ארדאה באותו יום היו חרב קצרה, פגיון וסכין. ובטח היא הייתה יכולה לנגוח באוייבים הרצים עליה.
מאחוריה נמצא טרוגלדיטס, האוקרי הענק (הוא היה גמד במשחק הראשון).
איגרטה (משוחקת ע"י ואלריה), הנסיכה הלוחמת שלנו. עם הכובע המיוחד. מאה אחוז עדנה ועוד מאה אחוז תעוזה.
הלוחמים הוירמיים, עם משפטם : בואו נתפוש את מחבקי העצים האלה. העץ, אקליפטוס צעיר, חובק בדרך למקום הצילום. הקשבנו כולנו איך הוא חורק ברוח.
פשוט תמונה של יער Somethingwood. כעבור שבוע הוא כבר מתחיל בפריחת האביב.
חזרה לתמונות שלי:
שמרית קיבלה חלק של סלארית, בסצנה אחרת. עמית הרכיבה לה מכשיר לקטיף צברים (מציוד כוורנות זרוק ומקל) וצילמנו את שמרית קוטפת צברים. ואחר כך התחרינו בקטיף צברים. רוב הפירות נפלו לרצפה, ולא לרשת.
"ארדאה!"
הגיבורה חושפת את מקום המצאה של חבורת ארקמר ומכה את השודדים הוירמיים בהלם.
פאסר, ברקע, מוכן להתקפה.
ניקטיקורקס, חמוש במקל ברזל, נלחם בסטריקס, בנסיון להגן על ארדאה.
צילמנו את רוב סצנות הקרב בחורבה אחת. החבר'ה שיחקו נפלא ואף אחד לא פצע, אבל צריך יהיה לצלם עוד הרבה סצנות קטנות. לשם שכנוע הקהל.
עמית זועקת לשמיים בזמן שמתחיל ברד אכזרי.
שירלי צועקת לאלוהים שהוא מפוטר.
ברד ורוח היו האפקטים שלנו.
אלוהים הוא דיג'יי.
סלארי.
נוֹם.
!
מסצנות החלון: פלקו (מיכאל) מדגים כזאת מיומנות בעת קפיצתו מחלון החורבה, שנראה כי פלג גופו התחתון נעלם כליל, למעט נעל אחת. איביס דלק מאחוריו.
מילווס מחייך. הוא נלחם בחרבו מול מכשף החמוש במקל וסכין הטלה. אין הוא יודע שסודו של קוסם טוב הוא שולייה, שעומד תוך שבריר שנייה להעלים את ראשו של הוירם במחשכי גלימתו.
ארדאה יושבת ושותה תה, בזמן שחבריה מכוסחים.
זה מה שהיה. אחרי זה נגמרה הסוללה.
היה מדהים.
מזג האוויר היה נפלא.
ההריסות מדהימות.
עומר נעלם.
מגפיה של ארדאה נהרסו עד היסוד.
היא בקושי הגיעה בהליכה עד הבית.
היא ביצעה הרבה תפירות ותרמה חלקים רבים לתחפושתה הצוברת פאנק.
ביומיים האלה דרסנו כרי אחו של חמציצים והתרוצצנו בתחפושות ביערות ובין בתים נטושים.
ארקמר חיה.
ומה היה בצילומים ביום חמישי האחרון, אתם שואלים?
לקחתי את ג'ניה פנתרה, היא אחת הארדאות האחרות, ויצאנו לצלם את נעוריה של הגיבורה בחווה, לפני שנישאה והרגה את בעלה.
בתור החווה שיחק עמק הטל, האחוזה של אמיליו, בו מתקיים משק יפה ואורגני של בעלי חיים ואותו מטפחים האנשים האדיבים ביותר שפגשנו.
כך נכנסו עזים ותרנגולות לסרט.
האווירה היא של כפר רוסי מסורתי של אחרי סוף העולם. שלדת אוטובוס צבועה בכחול, במפתנה יושב רוסי ומבריג משהו שנראה כמו קופסה קטנה מעץ. זה מתגלה כחלק של פלטה סולרית. בקתות העשויות מחלקי עץ ממקורות שונים, דלת מכלאת העזים עדיין נושאת את תיבת הדואר ששימשה אותה בחיים הקודמים. פיסות צעצועי פלסטיק פזורות בין פרחי קאנה הגדלים באמבטיה.
אני רוצה לצלם שם את סצנת הכפר הסלארי.
חוץ מזה, היינו בהריסות מסויימות את מיקומן ודרכי הגישה אליהן לא אזכיר. אגיד רק שזה כמו הריסות פומפיי ולבטח נבנה (לפני מאה שנה) במטרה לחקות אותן.
ועוד דבר: פנתרה בבגדי הבעל. התמונה שעדיין לא ראיתם על ארדאה הזאת. גם זה הולך לסרט.
היה ממש כיף לצלם איתה. הספקנו המון והיה יום נפלא.
תודה שוב על החופש שניתן לנו בעמק הטל.
זה מקום יקר מפז וכפי שהייתי נחוש שישמרו אותו פעם, כך אני נחוש יותר כעת.
ארדאה. אישה רבת פנים.
ולשאר דברי צילומים:
אני מעלה הילוך, עקב כך שיש לנו עכשיו מצלמה.
צילמנו שבע סצנות בעשרה ימי צילומים.
נותרו שבע-עשרה סצנות.
צריך למהר.
דברים רבים אצליח לצלם לבד או עם צוותים קטנים.
באפריל אני רוצה לצלם דברים עם שירלי, עמית וצוות קטן (תומר אהובתי בתור צלמת, עומר, מיכאל ויוגב, אולי) בעיקר פרטים מתוך קרבות.
אני רוצה לצלם עוד קצת שוטטות עם אלה, אבל על זה אפשר לוותר ולהתרכז בסצנות האירוח: את מקום אירוח אוקר כבר מצאתי.
את אירוח וירם ומומיו לא מצאתי. גם עוד לא מצאתי שחקנים.
בתחילת אפריל אני מקווה לצלם את סצנת האונידריום, עם מלכת יער מומיו. צריך להתחיל לצלם גם עם סטרנה (היא התקשרה אליי היום, הקיפודה. מה שמאוד שימח אותי!)
צריך לצלם את קטי בתור האורח המסתורי (אני אגיע לחיפה מתישהו) וכרוקחת רעל בעל.
צריך לצלם את הדיג'יי הראשי בכרכרתו ואת הארדאות במדיהן הצבאיים.
בראשון למאי אני רוצה לצלם את הסצנה הענקית, באוניברסיטת תל אביב, עם צוות של 28 (אני, תומר, המורה סילביה בורין, התלמידה בטי רוס ו24 תלמידים ניצבים).
סצנה בת דקה זו תצולם רק ביום אחד. לכן חשוב שתבוצע נכון!
ועוד צילומים מחכים לנו.
מקווה שהכל יצליח. ואם לא, אז אני מקווה שבתוצאה המוגמרת לא יבחינו.
תודה לארדאה הססגונית ורבת התלאות
תודה למילווס המגחך בפני הסכנה
תודה לסטריקס המטילה אימתה
תודה לפאסר המתמיד והנצחי
תודה לאיביס רב התושייה
תודה לטרוגלדיטס הזועם
תודה לפלקו חסר הפחד
תודה לאיגרטה הנעלה.
גם לקוטפת הצברים הערטילאית.
ולתומר תודה רבה מאוד, שכן היא היחידה שנאלצת לחלוק איתי את החיים האלה כל יום.
החבר שלה הקדיש שנה מחייו לעקרת בית דמיונית שמפחידה גברים ואת תומר זה בכל זאת לא מכריע.
מה לעשות, אני אוהב נשים חזקות.
(-;
בקיצור, ידידיי, אתם מחיים את ארקמר כל יום. זה מקום אמיתי. זה מקום מפלא של טבע, מחשבה וזמן שנאגר ולא הולך לאיבוד.
בשנה הבאה בארקמר הבנויה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
