אומרים שלאדם יש זיכרון טוב במיוחד לריחות ושריחות הם אלה שמחזירים אותך בצורה החזקה מכל אל חוויות מהעבר. כנראה יש בזה משהו. אני זוכר היטב את הריח שעמד בכניסה לחדר העבודה של אמא שלי, במצפה הכוכבים של אודסה. זה היה ריח של פלסטיק מסויים. סינטתי אבל לא בלתי-נעים. לפעמים אני מריח אותו באקראי ושוב עומד בפני דלת המתכת הירוקה של ביתן 26, מתחת לעץ האגס הענקי.
אבל אני זוכר גם צמחים. כמו אותו עץ אגס. מכל מקום בו הייתי, אני זוכר את הצמחים בצורה החדה ביותר. לעתים איני יודע את שמותיהם, אבל הם שם וכל אימת שאני רואה אותם באיזה מקום, אני נזכר במקומות מעברי.
כשהייתי ממש קטן, ברחוב האחרון באוסדה, היה לנו עץ דובדבן בחצר. דובדבן חמוץ, מהסוג המוערך יותר על-ידי רוסים. נפלתי ממנו כשהייתי בן חמש אולי. הייתה לי צלקת שפשוף גדולה על הבטן וסיפרתי בגן שנשכו אותי ערפדים.
בגן היו לנו שיחי לילך. ללילך יש ארבעה עלי כותרת והייתה אמונה שאם מצאת פרח עם חמשה בלבד, אתה צריך לאכול אותו, למזל. לפעמים הייתי אוכל אותם סתם ככה, גם אם היו להם ארבעה עלי כותרת.
פריחת לילך
ילדים אחרים היו אוכלים פירות של סולנום, שהיה צומח בחצר הגן. הם טענו שאלה עגבניות, אבל ידעתי שזה צמח אחר, כנראה רעיל. במשך השנים נהגתי לספר כי אחרי שאכלו את הפירות הם חלו ולא הגיעו לגן. למען האמת, אני לא זוכר מה עלה בגורלם. מכל מקום, זה כנראה היה סולנום שעיר, שהוא לא נורא רעיל. היה גם עץ צפצפה בגן שלנו. עלי השלכת שלו הריחו כמו תה ומאוד אהבתי להריח אותם. היה לי כיס קנגורו באחד הסוודרים והייתי ממלא אותו בעלי צפצפה. תה בארץ לא מריח כמו עלי צפצפה ואני חושד בכך שהתה ההוא הריח כמו שהריח כי הסוחרים היו מדללים אותו בעלים יבשים.
הבית הראשון בו התארחנו בישראל היה בראשון לציון. ביתם של דוד בוריס (זכרונו לברכה) ודודה לריסה (הם לא היו דודים שלנו. זאת רק פנייה מנומסת ברוסית). מול הבית צמח פלומריה (פרנג'יפאן) קטן. היא הייתה לגמרי חסרת עלים וחשבנו אותה למתה.
בדירה הראשונה ששכרנו, בקריית אונו, הכרתי הרבה צמחים שהיו חדשים לי. היו שם קזוארינות (להן קראתי בננסים, כי הפירות דמו לאננס), טבתיות (להן קראתי "עגבניה" אבל ידעתי שזה רעיל) והיו הרדופים. אלה היו צמחים אופייניים של שיכונים משנות ה-60. בחצר הבית השכן הכירו לי לראשונה את החמציץ, לגביו הייתי סקפטי זמן מה. היום השיכון של הרוגי מלכות בבל לא קיים יותר ועל מקומו עומדים מגדלים חדשים.
בית הספר בקריית-אונו, שמו היה "שרת", אז עוד לא ידעתי על שום מה. היו שם שיחי רוסליה: אלה עם הפרחים הצינוריים האדומים שבקצה האחורי שלהם יש קצת לבן, שניתן למצוץ ממנו צוף. לימדו אותי את זה. אני עדיין עושה זאת לפעמים. היו גם עצי היביסקוס ולימדו אותי לפרק את הפרח כדי להגיע ל"פינוקיו", שהוא השחלה של הצמח המסכן. היו גם הרבה שיחי דבוקון - שדומים להיביסקוס, מלבד זה שהפרחים לעולם לא נפתחים. חיכיתי בסבלנות שהם ייפתחו והייתי מאוכזב מכך שמעולם לא עשו זאת.
את הדירה השנייה שכרנו במקום טוב יותר, ברחוב האחרון בראשון לציון. מהחומה של הבית השכן השתלשלו שיחי דורנטה, להם קראנו "פירות הזהב". החומה הייתה גבוהה והייתי מטפס עליה כדי לקטוף אותם. בחצר הבית שלנו צמח שיח ורד בעל פרחים גדולים. הייתי תולש בעדינות את אחד השיכים מהשיח ומדביק אותו על האף שלי. הייתי מעמיד פנים שאני קרנף.
בבית הספר בראשון, "ניצנים", זרענו, עם המורה יפה, את תורמוס ההרים. היו שם שלטים על העצים וכך הכרתי את הסיסם ההודי. בפינות המרוחקות של חצר בית הספר היו פרטים גדולים של ארכובית שבטבטית. היו גם קנים של נמלת הקציר. הייתי מדמיין שקני הנמלים הם ערים ושסבך הארכובית היא יערות או צמחים חייזריים עצומים. על אף שזו הייתה השנה השלישית שלי בישראל, רק אז התוודעתי לעונת האביב הישראלית, כשהבטתי בשביל שנמצא מאחורי בית הספר, בסמוך לפרדסים. אני זוכר חרציות וגדילנים.
בבית הספר "הדרים" בבאר יעקב היו גם עצי קזוארינה. היו להם כתמים גדולים שנראו שרופים. ביליתי את ההפסקות בניקוי הרקמה המתה, עד שהגעתי עמוק מספיק כדי לגלות שאלה היו קני טרמיטים. באותה חצר עמד גם עץ ברכיכיטון צפצפתי. המורה למדעים לא יכולה הייתה להגיד לי מה זה. הייתי מתקין מהקליפה שלו חבלים קטנים. מאוחר יותר גיליתי שכך גם עשו האבוריג'ינים באוסטרליה - ואף מאוחר יותר הגעתי לאוסטרליה לראות את העץ בסביבתו הטבעית.
ברכיכיטון צפצפתי, בסוואנה האוסטרלית
אני מפספס פה דברים. הרבה דברים. לא סיפרתי על הפרחים של סבתא שלי, שהרגתי למען בטחונו של הפרח הגדול. זה היה שכעוד הייתי בגן. מיותר להגיד שסבתא שלי כעסה נורא, ולא הועיל להסביר שהפרחים הקטנים היו נגועים בכנימות (מה שכן, הפרח הגדול, כך הסתבר לי, היה גבעול מת. הכנימות לא יכלו להזיק לו).
אחרי שסבתא שלי הגיעה לארץ, היא גידלה גנים מרשימים בהרבה. במיוחד זכורים שני גנים גדולים שהיא גידלה בנס ציונה. הייתי מבלה בהם זמן רב. בין השאר היא גידלה קיקון, שהבאתי לה כשתיל. הוצאתי אותו מהאדמה מאחורי בית הספר, עוד בראשון. איפה שגיליתי את החרציות באותה שנה. הוא שרד את הטיפול הגס ושגשג אצל סבתא שלי. היו לו טפילים שהיו מתחפרים בעלים. הייתי שולף אותם בזהירות.
אני מניח שזה היה מעין תחליף ללבקר בכפר, כי מה לעשות, היינו רחוקים מהכפר באוקראינה וכאן לא הייתה לי סבתא בקיבוץ.
יום אחד הבאתי לסבתא מה שקראתי לו "צמח אילנית". הייתי כבר בכיתה ז'. הצמח היה ברומליה עם בריכת מים קטנה במרכזה. כזאת שאילניות מטילות בהן ביצים (בסרטי טבע). סבתא שתלה אותה בגינה והברומליה שגשגה, על אף היותה אפיפיט טרופי שננעץ בניגוד להוראות, בחמרה של פלשת.
היום סבתא שלי מגדלת עציצים מעטים בלבד, כמה שיש לה עוד כוח לטפל בו. אבל הצמחים עוד שם.
ככל שהזמן עובר, אני מכיר יותר מיני צמחים, אך זוכר פחות את הצמחים שאני פוגש. הם בו-זמנית בעלי יותר ופחות משמעות בשבילי.
בתיכון הייתי יושב מתחת לעץ פיקוס קדוש, שעמד בחצר מוגבהת ישנה בכפר הנוער והשקיף על הפרדסים האינסופיים (היום יש משם נוף יפה של 431). בין כיתות י' ל-י"א חלמתי שאני נופל מהחומה של החצר המוגבהת ונאחז בנפילתי בשברים של פסל בודהה, שנופל יחד איתי. בחלום, אני מגיע בסוף הנפילה לא למגרש הספורט, אלא לרחוב הבית שלי - יהודה מטרני. אני מזהה אותו לפי עצי הפיקוס החלודי, שנטועים לאורכו. אותם עצים קטנים המבשילים פרי עסיסי ושחור, שאפשר לאכול בימים האחרונים של שנת הלימודים.
הפיקוס הקדוש שעל החומה בכפר הנוער
ממש איפה שהעצים הללו עומדים, ניתן היה לפנות בסמטה, לכיוון מגדל המים של באר יעקב. המגדל היה על גבעה ולידו הייתה עוד חומה, עם עוד חצר מוגבהת. בראש החומה עמד איקליפטוס זקן ומעוות. לא בטוח מאיזה מין. הוא הזיל המון שרף שחור. בכיתה ה' ביליתי הרבה מתחת לאיקליפטוס הזה, בראש החומה. הייתי מחדד שם אבני גיר, בנסיון לעשות מהן "קנג'לים" (פגיונות). מיכאל, אחי, נפל מהחומה הזאת ושבר את היד. הייתי קובר חיות בית בחלל הגדול בין שורשי העץ הזה. כרתו את העץ איפה-שהוא בעשור האחרון, כדי לבנות בית כנסת.
צמחים תמיד בירכו אותי לשלום במקומות חדשים. דקלי הוושינגטוניה בבן-גוריון, שענו על ציפיותיי מישראל, שעה קלה אחרי שהגענו אליה. זקן-התיש, שנראה כמו סביון ענק, בו הבחנתי כשהלכתי לאיבוד בנאות קדומים, חודשיים אחרי העלייה (מהר מאוד מצאה אותי מדריכה דוברת רוסית ולקחה אותי ועוד ילד רוסי לראות סופר סתם, שהקריא בצורה מלודית מהתורה, במערה. אבל לפני זה השתאיתי מהסביון הענק). כמעט באותה בהירות אני זוכר את עצי המכנף הנאה בחצר מוזיאון קווינסלנד. מכנף נאה אינו מקומי באוסטרליה ולא בישראל, אבל הוא פופולרי בשתיהן. למדתי את שמו משלט, שהיה תלוי על עץ המכנף בבית ספר ניצנים, בראשון לציון.
אני יכול להמשיך לנצח. לספר על עצי התות, הצובעים את ידייך בסגול; ועל עצי הפקאן הצובעים את ידייך בחום; על שיח הוויסטריה הענק בנס ציונה ועל הרומרין לידו תמיד הייתי עוצר את הנשימה (כי האמנתי שאני אלרגי אליו), בדרך לתיכון. אבל לא צריך לשקוע בנוסטלגיה יותר מדי. יותר ממחצית חיי עוד לפניי ויש הרבה מה לעשות והרבה צמחים להכיר (לכל הרוחות. מעולם לא כתבתי את הפוסט על צמחיית האלפים האיטלקיים. ולא את הפוסט על הצמחייה המיוחדת של גבעת האירוסים בראשון. שלא לדבר על הצמחייה מהמיני-ביובליץ שערכתי בגבעת השיטה. וכשאשב לכתוב, כבר יהיו לי חוויות חדשות לספר)
הנוף מהחלון שלי באביב 2002. מימין רואים את דקל הוושינגטוניה של פבל ועץ הגרווילאה, שאחר כך נכרת.
כן. הייתי בקטע של לוכדי חלומות אז. כולנו היינו.
אוקיי, חברים.
היום אין מוסר השכל.
רק כמה רגעים של מנהרת זמן, ביום אחד בו איני עסוק.
אז בלומפ ותחי סטלה, כמאמר השיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
