סבתא יקרה שלי, 

עוד חודשיים אלה כבר יהיו תשע שנים בלעדייך.. הזמן לא ירפא שום כאב מחסור או געגוע; את היית הסבתא הכי טובה, הכי טובה שנכד יכול לבקש לעצמו.

את הכי אהבת את חנוכה, זוכרת? היית גוזרת להם ולי כדים וחנוכיות מנייר A4 והייתי מסתכלת עלייך כמו שמסתכלים כשרוצים לגלות את הסוד של הקוסם, איך את עושה את זה? אז ישבת והסברת לי לאט לאט, עד שיצאה לי איזה מוטציה שאולי, רק אולי, בעיני חייזרים יכולה להיות חנוכיה. את החנוכיות שגזרת בסופו של ערב שישי כנראה שזרקת אבל את של שלושתנו שמרת. ואז עשית את אותו דבר עם כדים, את אותו טקס בדיוק.

וקנית לי חוברת צביעה, ודיסק עם שירי חנוכה; ערכת ילדים כזו, בכל שנה. וכל כך נהנת לשיר את השירים, תמיד היית שמחה יותר בחג הזה.

ברוב הזכרונות שלי, שאני מתאמצת לזכור, את שמחה. אלה זכרונות שנצרבו בי עמוק.

בכל חג וחג לבשת לבן, ואפילו הכנת אוכל עם טעם, ודאגת שכולם יאכלו, כמעט לא אכלת כלום, אבל אז אמרנו לך, אז לקחת כף מרק שנשתוק והסתכלת שוב על כולנו, אוכלים, דואגת כמו פולנייה טובה שאף אחד לא ישאיר פירור, אבל לא היית צריכה לדאוג בכלל- האוכל שלך היה טעים, אז כולם אכלו, רק אמא לא אכלה מרק, היא לא אוהבת.

נזכרתי בך אתמול סבתא, שהיינו כולנו, כמעט כולנו, כי לא היית שם; והיית חסרה יותר מתמיד.

זה כבר החנוכה השמיני שכולם שרים, ואני רק שומעת עמוק מבפנים את הקול שלך שר יחד איתי.

היו שלוש חנוכיות, אף אחד לא רב עם אף אחד מי ידליק את החנוכיה, אם דאגת. אבל אני לא הדלקתי את שלי..