שבוע עבר, שבוע מאז שהבנתי שאתה לא שלי יותר. העדפת חברים על פניי, על האהבה החזקה כל כך והאינסופית שרק חיכיתי לתת לך בכל הזדמנות שהייתה לי לראות אותך. בשבוע הזה עוד חיכיתי שאולי תתחרט, שתבין, שלא תסכים לוותר עליי
עדיין לא סיפרתי כלום לאף אחד, קיוויתי שתחזור לזרועותי הפתוחות והמחכות רק לאדם אחד רציתי לצעוק לך שאתה מאבד אותי לבלי שוב
בתוך תוכך אתה יודע שויתרת עליי כבר מזמן, לא סתם אומרים שהצבא הזה מפריד בין אנשים.
והצבא ניתק אותנו, בהתחלה זה עוד היה בסדר, עדיין דיברנו, עדיין רצינו, חיכינו, אהבנו.
בנקודה מסוימת שאני אפילו לא יודעת לשים עליה את האצבע ויתרת עליי, הצבא תפס גם את מקומי שלי בעולמך, עד כי לא נותר בו מקום בשבילי.
השארת אותי לחכות. לקוות. אולי זה יחלוף.
נבלעת בצבא, ואני כאן, לבד; מבינה לבד, שבורה לבד.
אפילו להגיד לך איך שורף לי הלב אני לא יכולה, הרי אתה בצבא הזה שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אופטימיות :)