ביום ראשון חברה הציעה לי לעבוד איתה על מאמר כלשהו.

ומאז שהסכמתי אני לא מצליחה לישון בלילה.

כשחושבים על זה כבר אמרתי לא פעם אחת, אולי הסכמתי כי חשבתי שזה יהיה אחרת, ואולי כי היא תפסה אותי עם המרצה ולא היה לי נעים לסרב.

אני לא יודעת למה זה מלחיץ אותי כל כך, אולי הנושא עושה לי רע יותר ממה שחשבתי שיהיה.

בכל מקרה אתמול באמצע הלילה סימסתי לה שזה המצב, כי הבנתי שזה לא יכול להימשך ככה, זה יושב לי בראש ובלב ברמה שמדירה שינה מעיני והמחנק בגרון עולה בכל פעם שאני רק חושבת על זה.

עכשיו המחנק בגרון נשאר בעוד סיבתו השתנתה.

הסברתי לחברה את המצב, חשבתי שהיא מספיק קרובה כדי פשוט להבין ולשחרר.

בפועל היא לחצה עליי לתת סיבה גם כשאיני יודעת מהי.

אז אמנם ירד ממני הלחץ של המאמר, אבל עכשיו אני מרגישה יותר לבד.

אני חושבת שהיא קצת כועסת עליי, או קצת הרבה.

המחשבה הזו מכאיבה לי ומעלה לי דמעות.

אולי עד שאראה אותה מחרתיים כבר אצליח להבין מה הסיבה שבגללה החלטתי לרדת מכל הסיפור.

היא אמרה שהיא לא, אבל היא כועסת עליי, אני מרגישה את זה.

בינתיים עליי לזכור שאני לא לבד.

הייתי אמורה לכתוב כאן סיפור שלם על האקס המיתולוגי שלי, ועכשיו הכל בלגן בראש.

נפגשנו השבוע, לפאד תאי ובירה, לו היה ממש כיף, לי היה בסדר.

הוא אמר שאני תמיד יודעת מה אני רוצה, ככה זה עורכי דין (מתעלם מהעובדה שחוץ משנה וחצי נוספות להשלמת התואר ומבחן-מפלצת כדי להיקרא עורכת דין). הוא מכיר אותי הרבה יותר זמן משאר החברים שלי, בכל זאת גדלנו יחד. נכון, השתננו בשבע שנות האני-לא-רוצה-לשמוע-ממך-בחיים אבל נשארתי אותה בלתי החלטית בעליל שהייתי. איך הוא לא שם לב?

אז היה לו ממש כיף, לי היה בסדר.

הוא מדבר על להיפגש שוב, אני לא יודעת.

השיחה איתו זורמת כשהוא שיכור, או שזה בעצם כשאני שיכורה.

כשלא זורם לנו אלכוהול בדם אנחנו בעיקר שותקים.

אני בקשר עם האקס המיתולוגי שלי, שמתאים לטייפקאסט שלי והתאים עוד לפני שהיה לי טייפקאסט לבחורים, עוד לפני שידעתי מה זה טייפקאסט.

איזה סוג של קשר זאת שאלה שאני שואלת גם את עצמי, העבר כבר הוכיח שאנחנו לא מתאימים.

אני לא רוצה אותו, אני רוצה מישהו אחר.