למה. 

למה כשאמרתי לאנשים "אני הולכת ללמוד משפטים!" בהתלהבות של ילדה בת 4 ועים עיניים נוצצות אף אחד מהם לא הוריד אותי לקרקע ואמר לי שיהיה לי קשה?. אולי אם הייתי באה מוכנה למכה הזו היא הייתה כואבת פחות?

אז עכשיו אני בשנה ד', זה בעצם אומר שעברתי כבר שלוש שנים מתוך 3 וחצי ונשארו לי רק קצת פחות משלושה חודשים לתואר הנכסף. 

ועכשיו, כשאני נקטרת שקשה לי (כי זה מה שנשאר, לקטר) התשובה הקובעה היא "פוש אחרון.. וזהו".

התחלתי את הלימודים בת 18 וחודשיים, אסיים אותם קצת אחרי שאהיה בת 21 וחצי. היחס לגיל שלי נע בין התעלמות מוחלטת מהחברים כי הם בטוחים שהדבר הזה נורמלי לגמרי, ולמה לא בעצם, הרי אני סופרוומן שיכולה הכל לבין מה?! איך את כזו קטנה ולומדת משפטים? איך את לא עתודאית אם את עוד לא בת 22 וכבר תכף תסיימי תואר. בדרך כלל כיף לי עם תדמית הסופרוומן שאיכשהו נפלה עליי, ולפעמים בא לי להיות הילדה הקטנה שמתבכיינת.

ואני מתבכיינת יותר מדי לאחרונה (לפחות אני מודעת לעצמי).

שנה ד' אמורה להיות הסמסטר האחרון והכיפי שלכבודו בעצם התאמצתי לסיים את כל קורסי הבחירה הנדרשים (כולל קורס אחד בקיץ). איפה בדיוק הכיף הזה מסתתר? אולי הוא קיים ועדיין לא נגלה.. בינתיים שנה ד' היא סיוט בשבילי, או לפחות סוג אחר של נייטמר. אחרי 15 שנה רצופות אל מול ספסל הלימודים פשוט נמאס לך ובא לך לזרוק הכל. לגמרי לזרוק. גם את הממוצע הזה שהוא המינימום לתואר שני שאת רוצה שיישאר אופציה כשיבוא לך, אם יבוא לך. ולאט לאט הכל מתמלא בהרגשה ומחשבה שלילית, כי מה לילדה קטנה כמוני, בת 21 עוד לא וחצי ולהליכי הוצל"פ, ולמה יש על זה קורס?

בן אדם, תתאמץ, עוד מעט קצה הדרך 
בן אדם, עד סוף המרוץ 

כבר לא מוצאת משמעות לפקוח עיניים בבוקר ובאמת לתפקד. קשה לי.

סביבי אין אף אחד שמחבק, לא חיבוק של רחמים. חיבוק שאומר שיהיה בסדר.

צריכה לחפש מישהו שילחש לי בימים שחורים שהשמש מחכה לי בחוץ, שרק לפתוח את הדלת ושנינו נשכב על הדשא ביחד.

למרות שאני בכלל לא אוהבת דשא, וגם לא שמש.. אבל שחור לי מדי כאן.

ולאותו המישהו הזה, שיהיה קרן השמש המאירה שלי, תהיה קרן שמש מאירה משלו, והיא אני.

לחישה, מילה טובה, חיבוק, משהו טוב בתוך כל החושך הזה.