ביום ראשון חברה הציעה לי לעבוד איתה על מאמר כלשהו.

ומאז שהסכמתי אני לא מצליחה לישון בלילה.

כשחושבים על זה כבר אמרתי לא פעם אחת, אולי הסכמתי כי חשבתי שזה יהיה אחרת, ואולי כי היא תפסה אותי עם המרצה ולא היה לי נעים לסרב.

אני לא יודעת למה זה מלחיץ אותי כל כך, אולי הנושא עושה לי רע יותר ממה שחשבתי שיהיה.

בכל מקרה אתמול באמצע הלילה סימסתי לה שזה המצב, כי הבנתי שזה לא יכול להימשך ככה, זה יושב לי בראש ובלב ברמה שמדירה שינה מעיני והמחנק בגרון עולה בכל פעם שאני רק חושבת על זה.

עכשיו המחנק בגרון נשאר בעוד סיבתו השתנתה.

הסברתי לחברה את המצב, חשבתי שהיא מספיק קרובה כדי פשוט להבין ולשחרר.

בפועל היא לחצה עליי לתת סיבה גם כשאיני יודעת מהי.

אז אמנם ירד ממני הלחץ של המאמר, אבל עכשיו אני מרגישה יותר לבד.

אני חושבת שהיא קצת כועסת עליי, או קצת הרבה.

המחשבה הזו מכאיבה לי ומעלה לי דמעות.

אולי עד שאראה אותה מחרתיים כבר אצליח להבין מה הסיבה שבגללה החלטתי לרדת מכל הסיפור.

היא אמרה שהיא לא, אבל היא כועסת עליי, אני מרגישה את זה.

בינתיים עליי לזכור שאני לא לבד.

למה. 

למה כשאמרתי לאנשים "אני הולכת ללמוד משפטים!" בהתלהבות של ילדה בת 4 ועים עיניים נוצצות אף אחד מהם לא הוריד אותי לקרקע ואמר לי שיהיה לי קשה?. אולי אם הייתי באה מוכנה למכה הזו היא הייתה כואבת פחות?

אז עכשיו אני בשנה ד', זה בעצם אומר שעברתי כבר שלוש שנים מתוך 3 וחצי ונשארו לי רק קצת פחות משלושה חודשים לתואר הנכסף. 

ועכשיו, כשאני נקטרת שקשה לי (כי זה מה שנשאר, לקטר) התשובה הקובעה היא "פוש אחרון.. וזהו".

התחלתי את הלימודים בת 18 וחודשיים, אסיים אותם קצת אחרי שאהיה בת 21 וחצי. היחס לגיל שלי נע בין התעלמות מוחלטת מהחברים כי הם בטוחים שהדבר הזה נורמלי לגמרי, ולמה לא בעצם, הרי אני סופרוומן שיכולה הכל לבין מה?! איך את כזו קטנה ולומדת משפטים? איך את לא עתודאית אם את עוד לא בת 22 וכבר תכף תסיימי תואר. בדרך כלל כיף לי עם תדמית הסופרוומן שאיכשהו נפלה עליי, ולפעמים בא לי להיות הילדה הקטנה שמתבכיינת.

ואני מתבכיינת יותר מדי לאחרונה (לפחות אני מודעת לעצמי).

שנה ד' אמורה להיות הסמסטר האחרון והכיפי שלכבודו בעצם התאמצתי לסיים את כל קורסי הבחירה הנדרשים (כולל קורס אחד בקיץ). איפה בדיוק הכיף הזה מסתתר? אולי הוא קיים ועדיין לא נגלה.. בינתיים שנה ד' היא סיוט בשבילי, או לפחות סוג אחר של נייטמר. אחרי 15 שנה רצופות אל מול ספסל הלימודים פשוט נמאס לך ובא לך לזרוק הכל. לגמרי לזרוק. גם את הממוצע הזה שהוא המינימום לתואר שני שאת רוצה שיישאר אופציה כשיבוא לך, אם יבוא לך. ולאט לאט הכל מתמלא בהרגשה ומחשבה שלילית, כי מה לילדה קטנה כמוני, בת 21 עוד לא וחצי ולהליכי הוצל"פ, ולמה יש על זה קורס?

בן אדם, תתאמץ, עוד מעט קצה הדרך 
בן אדם, עד סוף המרוץ