אולי זה רק כדי לברוח מכל מה שיש לי ללמוד, אבל ככל שאני חושבת על זה יותר נדמה לי שהסיבה האמיתית לכך היא שהבלוג הזה מלא בפוסטים שמלווים נקודות ציון חשובות יותר או פחות, כאלו שתופסים רגעים כמו תמונה וכיף לחזור אליהם בסופו של דבר. 

אולי בגלל זה מתחשק לי לעדכן עכשיו, אחרי שסיימתי התמחות ותוך כדי הלימודים (המתישים, אבל נשרוד) לבחינות הלשכה. 

ההתמחות הייתה כל כך מאתגרת, ולא משנה כמה התעצבנתי, כמה דמעות בכיתי, כמה התלוננתי וכמה קיטרתי בלי סוף על כמה זה קשה - כל כך אהבתי את המקום, את האנשים, את אחד המאמנים שלי וגם את השני, וזו שהחליפה את הראשון כשנטש אותי שם לבד. 

ההתמחות לימדה אותי הרבה יותר ממה שאוכל להעריך אי פעם שלמדתי שם, ואני מודה על כל רגע, גם אלו של בכי היסטרי. 

זה מוזר לעזוב את מקום העבודה הראשון שלי, 

מקום העבודה שהייתי בו יותר בשנה האחרונה מאשר בבית, נשאבתי לתוכו ונתתי את כולי. 

אחד הדברים שעושה לי טוב לחשוב עליהם במבט לאחור הוא שהמקום באמת הפך אותי לאדם טוב יותר, בוגר יותר (לרוב) ושסיימתי שם יפה, אפילו עם קצת טעם של עוד. 

היעד הבא - בחינות הלשכה.

(ובעצם עכשיו אני אמורה ללמוד ולא לכתוב את הפוסט הזה).

להתראות.

הכל מרגיש

קר וריק

קפוא וחסר טעם

בודד

בא לי משהו אחר

משהו הפוך.