הכרתי מישהו חדש, ממש נפגשתי איתו. דייט, שבדיעבד אולי היה הדייט הראשון שלי, כלומר ממש עם כל ההרגשה של דייט, ולא סתם מפגש חברותי.

אני אחזור קצת אחורה ואגיד שדיברנו הרבה לפני שנפגשנו, כבר קבענו ודחיתי כי הייתי חולה והוא היה מקסים וחיכה לי בכל זאת.

הערב מתחלק בעיניי לשני חלקים- החלק שהיה בבית הקפה הפצפון והחלק שאחריו; אבל לפני כל זה הייתה ציפייה לראות אותו כבר, רציתי ממש, ואני לא יודעת אם הרגשתי ככה בעבר לפני כן, ואם כן זה בטוח לא היה ברמה הזו.

הגעתי בכמה דקות איחור (לא בכוונה, נשבעת) והתיישבנו בבית קפה. הוא אמר שהוא מוזר, אני אמרתי שהוא מקסים, לזה באמת התכוונתי. עד שנפגשנו הייתה לי תקווה שהוא יהיה מקסים כמו שחשבתי שהוא, כמו שהוא השתקף מההתכתבויות שקדמו; בערך חמש דקות אחרי שהתיישבנו והתחלנו לדבר קצת התקוות נעלמו ופינו מקום לידיעה שהוא מקסים, בדיוק כמו שהוא וכמו שהוא היה לפני שנפגשנו.

המקום שבו ישבנו כלל שולחנות מעטים וצפופים מוקפים בתנורי חימום ביום קר ומוזיקה שלא ממש התאימה לי לאווירה ולמצב הרוח ובכל זאת הרגשתי טוב איתו וחיכיתי לרגע שבו נסיים כבר את האוכל ונשב רק שנינו במקום שקט שיאפשר לנו להכיר יותר, לחבק יותר.. נראה לי שגם הוא חיכה לזה.

התיישבנו מחובקים על ספסל בגינה ציבורית, שם באמת הרגשתי טוב יותר. אהבתי להיות מחובקת על ידו. אהבתי להיות איתו. להיות איתו עשה לי טוב כמו שמזמן לא הרגשתי עם כל התקופה המעצבנת שעברה ועוברת עליי, עד סוף החודש הבא. שם, בגינה הציבורית הלא מוארת במיוחד, נגלה לעיני לאט לאט האדם הזה, דיברנו הרבה (?) וגם שתקתי הרבה, ולהפתעתי היה לי נוח בשתיקה הזו, משהו נעים, מערסל.

מישהו היה שם, והוא עשה לי טוב, הוא רצה לעשות לי טוב, והצליח - אני שמחה שהכרנו ורוצה להיות טובה מספיק בשבילו.

אני רוצה להכיר יותר, ללמוד יותר, לדעת יותר, לשמוח, לצחוק, לחייך וגם לשתוק עוד ביחד.

חזרתי מהערב הקסום והמהנה שהיה לי בהרגשה טובה, שלא אוכל למצוא לה מילים אלא רק לחייך בשקט כמו ילדה קטנה.

ביום ראשון חברה הציעה לי לעבוד איתה על מאמר כלשהו.

ומאז שהסכמתי אני לא מצליחה לישון בלילה.

כשחושבים על זה כבר אמרתי לא פעם אחת, אולי הסכמתי כי חשבתי שזה יהיה אחרת, ואולי כי היא תפסה אותי עם המרצה ולא היה לי נעים לסרב.

אני לא יודעת למה זה מלחיץ אותי כל כך, אולי הנושא עושה לי רע יותר ממה שחשבתי שיהיה.

בכל מקרה אתמול באמצע הלילה סימסתי לה שזה המצב, כי הבנתי שזה לא יכול להימשך ככה, זה יושב לי בראש ובלב ברמה שמדירה שינה מעיני והמחנק בגרון עולה בכל פעם שאני רק חושבת על זה.

עכשיו המחנק בגרון נשאר בעוד סיבתו השתנתה.

הסברתי לחברה את המצב, חשבתי שהיא מספיק קרובה כדי פשוט להבין ולשחרר.

בפועל היא לחצה עליי לתת סיבה גם כשאיני יודעת מהי.

אז אמנם ירד ממני הלחץ של המאמר, אבל עכשיו אני מרגישה יותר לבד.

אני חושבת שהיא קצת כועסת עליי, או קצת הרבה.

המחשבה הזו מכאיבה לי ומעלה לי דמעות.

אולי עד שאראה אותה מחרתיים כבר אצליח להבין מה הסיבה שבגללה החלטתי לרדת מכל הסיפור.

היא אמרה שהיא לא, אבל היא כועסת עליי, אני מרגישה את זה.

בינתיים עליי לזכור שאני לא לבד.