כבר לא מוצאת משמעות לפקוח עיניים בבוקר ובאמת לתפקד. קשה לי.

סביבי אין אף אחד שמחבק, לא חיבוק של רחמים. חיבוק שאומר שיהיה בסדר.

צריכה לחפש מישהו שילחש לי בימים שחורים שהשמש מחכה לי בחוץ, שרק לפתוח את הדלת ושנינו נשכב על הדשא ביחד.

למרות שאני בכלל לא אוהבת דשא, וגם לא שמש.. אבל שחור לי מדי כאן.

ולאותו המישהו הזה, שיהיה קרן השמש המאירה שלי, תהיה קרן שמש מאירה משלו, והיא אני.

לחישה, מילה טובה, חיבוק, משהו טוב בתוך כל החושך הזה.

חוסר מצב רוח ועצבות לכל דורש, יש פה הר גבוה יותר מהאוורסט.