המבחנים נגמרו, הקשה ביותר מאחורינו, איפה ההקלה שאני אמורה להרגיש? שמישהו יגיד לה להגיע ולתפוס את מקומה של הבדידות האינסופית הזו שמציפה את עיניי, את לבי ואת כל כולי. הדבר שקשה ביותר להתמודד איתו הוא המחנק הזה בגרון שמקשה עלייך לנשום והדמעות האלה שעולות בעיניים וצריך לשלוט בהן; אסור לבכות, כל מי שמכיר אותי, ובעיקר אמא שלי, אומר שאני גיבורה אחרי שעברתי את התקופה הקשה הזו, לא רק בגלל המבחנים שהיו. אם רק מישהו מהם היה יודע שזו רק זכוכית הגנה שעליה מצויירת בדיוק גמור אני השמחה שמתנפצת כל לילה לרסיסים ופוצעת את כל חלקי גופי. התקופה הזו השאירה בי צלקת. אחת, שתיים, מליון.

אין לי כתף להניח עליה את הראש, אני צב בלי שריון, ובלי בית. הקשה ביותר הוא לעבור את כל זה לבד, כאילו אני בתוך בור עמוק נופלת פנימה יותר ויותר וצועקת לעזרה אבל עד שהקול מגיע אל פני השטח הוא כל כך חלש עד כי ספק אם נשמע גם באוזניים טובות. החברות נטשו אותי, ואלה שלא לא מבינות מה עבר עליי, מה עדיין עובר עליי. בתוך כל הבלגן אני רוצה להרגיש בטוחה, ואין בטחון אז המחשבות חוזרות לפעם האחרונה שבה הרגשתי בטוחה - בזרועות החבר שלי אז, והאקס היום, כשבכינו אבל הייתה לנו תקווה והרגשתי בטוחה, ומוגנת, שיש לי מקום. עכשיו אין כלום, ואני מתגעגעת להרגשה- לאט לאט זה הופך לגעגועים גם אליו. לצערי אין לי אפילו טעם לנסות לסובב את הגלגל קדימה לאותו מקום בדיוק שבו הוא היה קודם. הקשר איתו הולך ונעלם, כמוני.

אני צריכה עזרה, אני צריכה יד, אני צריכה אור בקצה המנהרה הזאת שנקראת חיים. אין לי מושג לאן אני הולכת, המקומות רק חשוכים יותר ויותר. אני הולכת ומוותרת על עצמי כדי להתאים לתדמית הגיבורה שהצמידו לי, וכולם גאים בי אבל מבפנים הכל ריק וחסר משמעות, כי אוקיי, אני אסיים את התואר ואמשיך הלאה במסלול אבל מה יהיה איתי? אני אמשיך להיות כבויה מבפנים. העבר ימשיך לרדוף אותי עד שאעשה מעשה, ויבוא שוב ושוב לרסק אותי עם פטישים בכל הגוף. כדי לעשות את המעשה הזה אני צריכה תמיכה, עידוד, בטחון במשהו. כרגע הכל מרגיש כמו רפסודה רעועה שזמנה ספור בימים בלב ים סוער שנקרא החיים. אין לי כלום שניתן להאחז בו, גם השגרה מתחילה להחליק לי בין האצבעות...