הייתי אמורה לכתוב כאן סיפור שלם על האקס המיתולוגי שלי, ועכשיו הכל בלגן בראש.
נפגשנו השבוע, לפאד תאי ובירה, לו היה ממש כיף, לי היה בסדר.
הוא אמר שאני תמיד יודעת מה אני רוצה, ככה זה עורכי דין (מתעלם מהעובדה שחוץ משנה וחצי נוספות להשלמת התואר ומבחן-מפלצת כדי להיקרא עורכת דין). הוא מכיר אותי הרבה יותר זמן משאר החברים שלי, בכל זאת גדלנו יחד. נכון, השתננו בשבע שנות האני-לא-רוצה-לשמוע-ממך-בחיים אבל נשארתי אותה בלתי החלטית בעליל שהייתי. איך הוא לא שם לב?
אז היה לו ממש כיף, לי היה בסדר.
הוא מדבר על להיפגש שוב, אני לא יודעת.
השיחה איתו זורמת כשהוא שיכור, או שזה בעצם כשאני שיכורה.
כשלא זורם לנו אלכוהול בדם אנחנו בעיקר שותקים.
אני בקשר עם האקס המיתולוגי שלי, שמתאים לטייפקאסט שלי והתאים עוד לפני שהיה לי טייפקאסט לבחורים, עוד לפני שידעתי מה זה טייפקאסט.
איזה סוג של קשר זאת שאלה שאני שואלת גם את עצמי, העבר כבר הוכיח שאנחנו לא מתאימים.
שבוע עבר, שבוע מאז שהבנתי שאתה לא שלי יותר. העדפת חברים על פניי, על האהבה החזקה כל כך והאינסופית שרק חיכיתי לתת לך בכל הזדמנות שהייתה לי לראות אותך. בשבוע הזה עוד חיכיתי שאולי תתחרט, שתבין, שלא תסכים לוותר עליי
עדיין לא סיפרתי כלום לאף אחד, קיוויתי שתחזור לזרועותי הפתוחות והמחכות רק לאדם אחד רציתי לצעוק לך שאתה מאבד אותי לבלי שוב
בתוך תוכך אתה יודע שויתרת עליי כבר מזמן, לא סתם אומרים שהצבא הזה מפריד בין אנשים.
והצבא ניתק אותנו, בהתחלה זה עוד היה בסדר, עדיין דיברנו, עדיין רצינו, חיכינו, אהבנו.
בנקודה מסוימת שאני אפילו לא יודעת לשים עליה את האצבע ויתרת עליי, הצבא תפס גם את מקומי שלי בעולמך, עד כי לא נותר בו מקום בשבילי.
השארת אותי לחכות. לקוות. אולי זה יחלוף.
נבלעת בצבא, ואני כאן, לבד; מבינה לבד, שבורה לבד.
אפילו להגיד לך איך שורף לי הלב אני לא יכולה, הרי אתה בצבא הזה שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אופטימיות :)