'אני לעצמי אין בי כלום מעפר אני בא ואליו אשוב...'

אני חושבת שבגיל תשע הפסקתי לאהוב ימי הולדת...

אני יודעת,ימי הולדת זה אולי רגע משמח,יום משמח 

אבל אני לא מסוג האנשים שמחפשים זמן לחגיגה

למעשה אני לא אוהבת חגיגות,אני גם לא אוהבת שאור 

הזרקור נדלק עלי ואני מושכת את תשומת הלב.מעדיפה

להיות בשוליים,ההיא שבצד יותר,ההיא שאולי משמחת

או שחוגגת למישהו אחר.אני לא טובה במאורעות שמחה

שקשורות בי,זה לא מלנכולי,אני לא אומרת שאין דבר משמח

ביום הולדתי,רק אומרת...שזה מביך,שזה גורם לי לרצות לברוח

שאני לא אוהבת את הטורח שאני גורמת לאנשים אחרים,שאני

אולי לא שווה בשביל שהם התאמצו.אין ספק זה שילוב של חוסר ביטחון

עם חוסר רצון.גיל עשרים כגיל שמונים אצלי...משהו לא בסדר במוח?

או שזה האופי,וזו הבת אדם,וזו אני...אז אין לאין לברוח