'אני לעצמי אין בי כלום מעפר אני בא ואליו אשוב...'

היי בלוג

זוכר אותי?לא הייתי כאן כבר כמה חודשים.רציתי קצת לספר לך על השינויים שקורים אצלי בחיים על השעון שמתקתק ועל הימים שעוברים בצל של עצמי

ירדתי שמונה קילו,לקחתי את עצמי בידים כמו שתמיד רציתי וחלמתי.פחות עקפים,פחות שומן גם פחות שתי מידות,משמח אה?שמע לא ממש,זה לא מה שחשבתי...אני שמחה על השינוי,אבל האושר לא כאן,הוא לא בדלת,והוא גם לא נשמע בצעדיי.

דע אני גם לא תמיד אוהבת את מה שאני רואה במראה,גם אחרי השמונה,וגם אחרי העשר שיבא,

תחושה של חוסר סיפוק,תחושה של חוסר הסתכלות...

שלוש חברות גם התארסו,ככה זה שאת חייה בחברה מעורבת של דוסים-ולא דוסים,במקום מסויים גיל תשע עשרה,עשרים נראה כגיל לגיטמי בעוד שאת לא בעולם הזה ולא בעולם השני,חייה בין העולמות לבד,מנסה לגשר בין ההבדלים מתוך רצון וחשיבה לחשוב מה את,מי את,ומה את רוצה מעצמך?או מאחרים?ולמה הבור שלך כל כך גדול שכבר בפעם המיליון את רק נופלת על הפנים?

לא סיפרת לך על ההוא ששבר את רשת הפנים.

הוא שונה,מיוחד,בו הצלחתי לראות משהו אחר...

אפילו קצת נשאבתי לשיחות איתו,לאמת הקלה ליכולת לומר הכל,ולשמוע משהו נכון ועוטף.אבל מפה לשם הפסקנו לדבר,עוד משהו שאתה סוחב משני העולמות המפגרים,שאתה לא דוס אבל גם לא לא דוס ואתה בין הכיסאות של החיים.הוא גם יוצא עכשיו עם מישהי,כמה מקסים?

אני חושבת שתמיד אהיה העלה הנידף ברוח,ההיא שכאן אבל לא באמת כאן.הנפש הפצועה הזו שיודעת לכתוב תחת הגדרה ללא שם,אבל שמגיעה הזהות מתחבאת,כזו אני...טובה בלכתוב,לא טובה מול אנשים שאותי הם אולי חושבים שמכירים...אני שבורה לרסיסים,לחתיכות אמיתיות של כלום ואיבוד