making the world a better place

למען האמת, אהבתי אותך יותר אז, לפני כמה שנים טובות.

מדהים איך שכול תפיסת העולם שלי יכולה להשתנות בכמה שנים ספורות.

אבל את, את לא באמת השתנית עד כדי כך.

את עדיין אותה הילדה עם הלב הגדול, והעיניים הירוקות.

הילדה שפעם הייתה החברה הכי טובה שלי, לאן היא נעלמה?

היא עדיין אי שם, רק שהיא כול כך רחוקה ממני.

אני יודעת שאם היית רוצה, לא היית מוותרת על חברות כזאת.

הם מסתכלים על התמונות הישנות שלך, ושואלים 'ממתי זה?'

הם אומרים שאת כבר לא דומה לעצמך, או יותר נכון, למה שהיית פעם.

אולי גם אני השתניתי, וזה נכון, כולם משתנים בסופו של דבר.

אבל משהו בשינוי הזה צובט לי בלב.

כי את כבר לא כמו פעם, כשהיית מגלה לי בסוד שאני החברה הכי טובה שלך.

ועכשיו כשאני שומעת את השם שלך, אני ישר חושבת על הנערה שהפכת להיות.

אותה ילדה בעלת שיער שטני, וחיוך מקסים, שוברת לבבות.

אני נזכרת באותו הנער, שלא עשה שום דבר רע, מלבד להתאהב בך.

וממש לא מתוך רוע לב, אלא רק בתור טעות קטנה, במקרה, שברת לו את הלב.

אני יודעת שאת עדיין אותה הילדה.

רק שעכשיו את כבר החברה הכי טובה של מישהו אחר.

והם אוהבים אותך כאילו היו שם מאז ומתמיד, כאילו נמצאים שם עכשיו במקומי.

ואני יודעת שאין מה לעשות, כי זה מעולם לא יהיה אותו דבר.

אני אומרת שהדרך בה בחרת היא לא נכונה, שעשית טעות, שאני לא הייתי עושה זאת במקומך.

אבל המילים האלו לא משנות דבר, ולא ישנו.

אני יודעת שיש לך חברים חדשים, ששכחת אותי.

ממש כאילו דמיינתי, ומעולם בכלל לא היינו חברות.

ומידי פעם, כשאני רואה אותך, ביום הולדת של חברה משותפת,

את מביטה בי בעינייך הירוקות, לאן נעלמה אותה הילדה? אני חושבת לעצמי.

והיא ממש כאן, מולי, מישהי אחרת.

ואני אומרת שזה בסדר, שזה לגיטימי.

אבל בפנים אני עדיין מקווה, שאולי יום אחד היא תחזור.

הילדה שהכרתי פעם.

התחרות בבלוג כתיבה מהלב (:

יומן יקר,                                                              24.03.2050

היום עברו בדיוק שישה חודשים מהיום הראשון שהגעתי לכאן. הזמן עובר כול כך לאט, זוחל לאיטו.

זה לא הופך להיות קל יותר, בכלל לא.

תחילה למדתי להכיר את שותפיי לתא, למאסר.

רובנו נמצאים כאן מאותה סיבה, גניבת אוכל, בגדים, תרופות. במילים אחרות, כולנו עשינו אשר ביכולתנו כדי לשרוד.

אני יודע שבחוץ כלום לא השתנה, ומלבד העשירים שמהווים בערך כ2% מהאוכלוסייה,

כולם נמצאים עמוק באותה הסירה, סירה טובעת.

קשה לי, קשה לי נורא.

בלילות הקור חודר אל בשרי, שלא נותר ממנו כמעט דבר. בימים אני מעובד בעבודת פרך, כמו חיה.

החיילים מתייחסים אלינו כאל בהמות, ללא נפש אדם. אך בכל יום שעובר נדמה כי הם אלו המאבדים עוד צלם אנוש.

הם מכים בנו בלי בושה, ולנו אין זכות לומר דבר, הרי אם לא נציית לפקודותם נובל מיד אל הצינוק, ומשם לתלייה.

לפעמים אני חושב שעדיף לקבל את גורלנו המר ולמות. אבל אז אני נזכר שרוזה מחכה לי בחוץ, אח, רוזה שלי.

מילים לא מספיקות כדי להביע את געגועי הרבים, שגוברים מדקה לדקה. אני חושב עליה כל הזמן,

בלילה היא מופיעה בחלומותיי, טהורה כמלאך, גואלת אותי מייסורי. בבקרים אני מדמיין אותה, מנשקת אותי נשיקת בוקר טוב.

אני מתגעגע לשפתיה, לחיוך שלה, לשיער הזח שלה, להכל. אם לא רוזה, הייתי מת כבר מזמן.

הגעגועים שוברים אותי, אך הם מחזיקים אותי בחיים. אני מחכה ליום שאצא מהגהנום הזה, ואז נוכל לפתוח דף חדש, ביחד.

אבל אני גם דואג, איך רוזה מסדרת בלעדי? ואולי היא כועסת עלי? על שהשארתי אותה ככה, לבד, נגד כל העולם.

ואולי היא לא תשרוד את הלידה? אני מקבל צמרמורת מהמחשבה על כך.

ומצד שני, אם לעולם לא אראה אותה שוב, לפחות ישאר לה משהו ממני.

יומן יקר, אתה נותרת חברי היחיד. אי אפשר לסמוך על האסירים, כל אחד דואג לאינטרסים האיישים שלו בלבד,

במטרה לקדם את עצמו גם אם זה כולל לדחוף אחרים.

אתה איש הסוד שלי, כי לאחר לא אוכל לספר דבר. ימים רבים עוד נחלוק ביחד, ימים של סבל ויגון.

ולמרות הכל, אני לא מתחרט אפילו לא על שנייה. עשיתי מה שהייתי חייב לעשות, וכעת הגלגל לא יוחזר לאחור.

אני אשב בכלא האכזר עד שמישהו יבין שהעולם זקוק לשינוי, למהפכה. זוהי תקוותנו היחידה.

היום הזה עוד יבוא, היום שבו כולנו נצא לחופשי, שלא ניהיה כבולים מאחורי סורגים בתאי מעצר.

ביום הזה אני אזכיר לרוזה עד כמה שאני אוהב אותה ואני אבקש את ידה, אני אציע לה נישואין.

זהו יהיה ללא ספק היום המאושר בחיי.

נותר לי רק לחכות, כי אין זה הדבר תלוי בי.

לפחות דבר אחד הכלא לימד אותי, שאין חזק מכוחה של האהבה.

להתראות יומן יקר ועד הפעם הבאה,                   

שלך,                               

יהונתן.