טוב, אז באתי לביקורון קצרצר, לצערי
אני כרגע בקורס בצבא, אחרי השנת שירות כמובן (סיפרתי עליה פה בכלל?)
וקשה לי, ככ קשה לי
לימודית, זה קורס ככ מאתגר, מבחנים בהיקף חומר של בגרות פעמיים בשבוע, המון פרטים קטנים ומספרים לזכור
לראשונה בחיי אני כבר לא הכי טובה בכיתה, כי אני בכיתה של הכי טובים, אז בעצם אני סתם ממוצעת
אבל מעבר לזה, חברתית אני ברצפה, באמת
כמעט כאילו חזרתי לחטיבה, בתקופות שהייתי כותבת פה כל יום כי בייסיקלי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות, ומישהו אחר לדבר איתו
וכן, זה רק פה, בבית המצב שלי נהדר ויש לי חברים ואפילו אותה בת זוג שכתבתי עליה פה לפני המון זמן (כבר כמעט שנתיים ביחד)
אבל אני פשוט לא מצליחה לנתק את עצמי מההרגשה הזאת של אני לבד, כי פה אני לבד, כולם נלחמים על תשומת לב ומנסים להיות הכי טובים וחכמים ובולטים ואני פשוט נשארת מאחור.
גם יצאתי מהארון פה על היום הראשון ויצרתי לעצמי סטיגמה נוראית, הבנות לא מרגישות איתי בנוח ומפחדות להתקרב אליי בצורה אינטימית מידיי
נמאס לי להרגיש ככה
אני אשכרה חושבת שוב על לחתוך
אחרי כמעט שנתיים שלא עשיתי שום דבר
לא בצורה מעשית כמובן
אבל אין יום שלא עולה לי המחשבה הזאת לראש
שאם הייתי בתקופה של לחתוך עכשיו
הייתי מרסקת לעצמי את היד כבר ממזמן
ואני מסתכלת על הצלקות כל יום ומרגישה כאילו אולי זה יוכל לעזור לי להפיג את התסכול
לא כתבתי שירים כבר המון זמן
משהו בי נעצר מאז שאני במערכת יחסים
כאילו שאני מדחיקה את העצב ומתעלמת מהקיום שלו
אז במקום זה אני קוראת שירה
בעיקר ספר מסויימת של כותבת לסבית שאני ממש אוהבת
וזה קצת מנחם אותי ברגעים של לבד
אני לא באמת יודעת למה חזרתי לכתוב כאן
זה לא שמישהו באמת עדיין קורא פה
ובכלל, ישרא עדיין קיים בעצם?
בכל מקרה, הייתי צריכה איזשהו מקום לפרוק בו
מקווה לעדכן בזמנים אופטימיים יותר בפעם הבאה
ביי בינתיים, כנראה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
