מהפרק הקודם:

"שפרלד?" אני ממלמלת בלחש, "מה זה שפרלד?" אני עונדת את התליון המושחל על חוט כסף דקיק על צווארי ונוגעת בו בחשש כשהוא מחמם מעט למגע עורי.

-פרק 2-

"פרופסור?" אני נעמדת בחשש ליד שולחנו של פרופסור שפרלד. השיעור הסתיים לפני דקות והתלמידים מסביבנו קמים ומתחילים להתארגן לקראת השיעור הבא.
"כן, אמה, רצית לדבר איתי?" הפרופסור מרים את עיניו החומות והגדולות מערמת המבחנים והעבודות לבדיקה שעל שולחנו ושולח אליי מבט שואל. אני מתקרבת אליו וחושפת את התליון התלוי על צווארי. "הא! אני רואה שקיבלת את המכתב מהורייך!" קולו שקט אך מלא התרגשות.
"אתה ידעת על המכתב?" אני שואלת, קולי לא עולה על לחישה מרוב תדהמה.
"בוודאי שידעתי." הוא אומר זאת כאילו זה מובן מאילו. אני מנידה בראשי. כל השנים האלו, כל הזמן הוא ידע על המכתב ולא חשב אפילו לשתף אותי? להודיע לי עליו?
"ו... ההורים שלי, אתה הכרת אותם?" ההפתעה והחשד ניכרים בקולי. הוא מהנהן.
"כן, אנשים נחמדים, נחמדים מאוד. אבל זה לא סיפור למקום כזה," הוא מחווה בידו על הכיתה ההומה. "את מכירה את החדר שלי בבית היתומים? בקומה הראשונה, מספר 177, בואי לשם אחרי הלימודים ואני אספר לך מה שאוכל." אני מהנהנת ופונה לעבר הדלת.
"ו... אמה?" קולו עוצר אותי במקומי. "תביאי איתך את המכתב."

***

אני עומדת מול דלת העץ המובילה אל חדרו של הפרופסור בבית היתומים. השעה היא שש וארוחת הערב תוגש בעוד שעתיים, כך שאין לי הרבה זמן. המכתב מרשרש בכיסי. אני דופקת בהיסוס, שלוש דפיקות קצרות ומהירות.
"כן?" נשמע קולו העמום של הפרופסור מבעד לדלת ופרצופו העגלגל מופיע בפתח. "אמה, יקירתי! היכנסי" הוא מזמין אותי פנימה. אני נכנסת בהיסוס לחדר החמים והפרופסור נועל את הדלת מאחוריי. האווירה בחדר מזמינה: הקירות צבועים כחול בהיר, להבות אדומות-כתומות מרקדות ומנצנצות באח קטן ופינתי וכורסאות קטנות ולבנות מסודרות סביב שולחן קטן ושחור. המקום כולו משרה אווירה חמה ומגוננת כמו בית קטן ומוגן.
"שבי בבקשה," הוא אומר ומתיישב באחת הכורסאות. אני מתיישבת מולו ומושיטה לו את המכתב. הכורסא רכה ונוחה.
אני מחכה עד שהפרופסור מסיים לקרוא את המכתב ופונה אליו בשאלה, הראשונה מתוך שורה של שאלות שהכנתי מראש: "פרופסור שפרלד?" אני פותחת בהיסוס.

"בבקשה, תקראי לי אורי." עיניו הגדולות מביטות בי בעניין.
"אורי, אתה באמת הכרת את ההורים שלי? אתה יודע למה הם השאירו אותי כאן?"

"זו שאלה מאוד ישירה, אמה, אבל אני יכול להבטיח לך שההורים שלך אהבו אותך מאוד. כשהם ביקשו ממני לשמור עלייך בבית היתומים, אני זוכר ש-" "רגע!" אני קוטעת אותו, "ההורים שלי ביקשו ממך לשמור עליי? אתה זה שמוזכר במכתב..."
"כן, זה אני." הוא מחייך חיוך קטן.
רגע... יכול להיות ש... "אתה שלחת את המכתב!" אני קוראת ברגע של הבנה. "אתה גם כתבת אותו? זה זיוף?"
"לא," הוא מרגיע אותי, "זה לא זיוף. אבל נכון, הוא היה אצלי ואני שלחתי אותו. בכל מקרה, כשהם ביקשו ממני לשמור עלייך ובבוא היום לגרום למכתב להגיע אלייך, אני זוכר שאמא שלך בכתה ואבא שלך כמעט לא דיבר. אבל הם הדגישו וחזרו כמה פעמים שזה חשוב. ושאני חייב לשמור עלייך טוב. וכנראה שהם ידעו על מה הם מדברים, כי שבוע לאחר מכן, הם נעלמו."
"נעלמו? מה זאת אומרת? מה קרה להם?" אני סוגרת את ידי בחוזקה על התליון.

"הלוואי שהייתי יודע. אבל אף אחד לא יודע. אף אחד שיכול לספלנו על זה לפחות."

"אבל... למה דווקא הם?"
"כי הם, את, אני, אנחנו שונים, מיוחדים." קולו נחלש, "אנחנו בעלי כוחות."
כוחות? אני פותחת את פי כדי לשאול מה זאת אומרת, ולמה מעולם לא הרגשתי את הכוחות האלה, אבל סוגרת אותו כשאני רואה שאורי מתכוון להמשיך לדבר.
"הכוחות מתגלים בדרך כלל בסביבות גיל שתיים עשרה או שלוש עשרה, וביום הולדת ה-13 של הבנות וה-14 של הבנים, מקבלים את התליון שקיבלת עם המכתב בטקס מיוחד, -שלא יתקיים כרגע, מכיוון שאין לנו את האנשים הדרושים. - התליון הזה מחזק את הכוחות שלנו ומתחמם כשהוא מזהה כישרונות מיוחדים. כאשר מקבלים את התליון מצטרפים רשמית לכת" הוא מסביר וחושף תליון דומה לשלי, רק מזהב.
אני מהנהנת. יום הולדתי ה13 חל לפני יומיים, לא ציינתי את זה בפניי אף אחד ואף אחד לא התייחס אליי, כמו יום רגיל.
"הכת" הוא ממשיך לדבר וקוטע אותי מהרהוריי, "היא קבוצה של אנשים בעליי כוחות שהתאגדו וגרים בייחד, כמו כל קהילה אחרת, רק בשילוב של הכוחות, אילו שלא מזיקים."

"אילו כוחות יש?" אני שואלת, מרותקת לעובדה שיש בי משהו מיוחד, קסום אפילו.

"העלמות, לחימה, תעופה, היפנוט, לחימה, אגרוף, שליטה בדברים בכוח המחשבה, שליטה ביסודות..." הוא מפרט. "לרובנו יש בין שניים לחמישה כוחות. יש גם חברי כת שיש להם עד שלושים כוחות, אבל הם נדירים במיוחד."

"אפשר לדעת מה הכוחות שלי?" אני שואלת בסקרנות.

"לא, עד שהם יופיעו זו תהיה תעלומה בשבילך. אבל בגלל שאמא שלך מסוגלת להילחם מעולה ולשלוט במים, ואבא שלך מסוגל להתאגרף ולהזיז דברים בכוח המחשבה. שהם בין הכוחות החזקים, אז אני מניח שאת ממש חזקה, גם אם את עוד לא רואה את זה."

"ואיך כל זה קשור להורים שלי? כלומר, לזה שהם נעלמו?" אני שואלת.

"יש אנשים," הוא פותח, קולו שקט. "שמשתמשים בכוחות שלהם לרעה, כדי לפגוע, לגנוב ואפילו להרוג בני אדם רגילים ואנשים שלא יכולים להגן על עצמם. אנשים כאלה מנודים מהכת." הוא מכחכח בגרונו וממשיך: "לפני כמה שנים, אחד האנשים החזקים ביותר מהכת, התחיל להשתמש בכוחות שלו לרעה. בהתחלה קצת, גנבות ודברים קטנים, אבל לאחר שנה בערך, הכוח עלה לו לראש והוא התחיל לפצוע ואפילו להרוג את מי שאינו עושה כרצונו. לאחר ישיבה של 120 הנבחרים –הם אלה שמקבלים את ההחלטות הגדולות- הוחלט לנדות אותו מהכת. הוא מאוד התעצבן מההחלטה הזו, אז הוא החליט לנקום. הוא מכנה את עצמו 'הגנרל'. הוא משתלט לאנשים על המחשבה באמצעות הכוחות שלו ומצרף אותם לצבא שלו, שגודל בכל יום. כל מי שנראה בסביבת הגנרל, או ניסה להילחם בו, נעלם. כאלו בלעה אותו האדמה." הוא משתתק.
אני קמה לעבר הדלת. ״אורי?״ אני שואלת לפתע.

״כן?״

"איפה אנשי הכת גרים? כלומר, זה לא הגיוני שכל כך הרבה אנשים מצליחים להתחבא כל כך טוב בחברה..."

"אנחנו גרים באנדרימאה, בבוא הזמן אני אלמד אותך איך פותחים לשם שער." אני רוצה להישאר, לשמוע עוד על המקום הזה, אנדרימאה, ועל הכת. אך צלצול הפעמון המודיע על שאת ארוחת הערב נשמע, ואני חייבת ללכת.

קריאה מהנה! (מוזר לכתוב את זה בסוף הפרק אבל למי איכפת?) אם יש משהו לשפר, להוסיף או להחליף, אני אשמח לתגובות ולביקורת. ;)