מהפרק הקודם:

"שפרלד?" אני ממלמלת בלחש, "מה זה שפרלד?" אני עונדת את התליון המושחל על חוט כסף דקיק על צווארי ונוגעת בו בחשש כשהוא מחמם מעט למגע עורי.

-פרק 2-

"פרופסור?" אני נעמדת בחשש ליד שולחנו של פרופסור שפרלד. השיעור הסתיים לפני דקות והתלמידים מסביבנו קמים ומתחילים להתארגן לקראת השיעור הבא.
"כן, אמה, רצית לדבר איתי?" הפרופסור מרים את עיניו החומות והגדולות מערמת המבחנים והעבודות לבדיקה שעל שולחנו ושולח אליי מבט שואל. אני מתקרבת אליו וחושפת את התליון התלוי על צווארי. "הא! אני רואה שקיבלת את המכתב מהורייך!" קולו שקט אך מלא התרגשות.
"אתה ידעת על המכתב?" אני שואלת, קולי לא עולה על לחישה מרוב תדהמה.
"בוודאי שידעתי." הוא אומר זאת כאילו זה מובן מאילו. אני מנידה בראשי. כל השנים האלו, כל הזמן הוא ידע על המכתב ולא חשב אפילו לשתף אותי? להודיע לי עליו?
"ו... ההורים שלי, אתה הכרת אותם?" ההפתעה והחשד ניכרים בקולי. הוא מהנהן.
"כן, אנשים נחמדים, נחמדים מאוד. אבל זה לא סיפור למקום כזה," הוא מחווה בידו על הכיתה ההומה. "את מכירה את החדר שלי בבית היתומים? בקומה הראשונה, מספר 177, בואי לשם אחרי הלימודים ואני אספר לך מה שאוכל." אני מהנהנת ופונה לעבר הדלת.
"ו... אמה?" קולו עוצר אותי במקומי. "תביאי איתך את המכתב."

***

אני עומדת מול דלת העץ המובילה אל חדרו של הפרופסור בבית היתומים. השעה היא שש וארוחת הערב תוגש בעוד שעתיים, כך שאין לי הרבה זמן. המכתב מרשרש בכיסי. אני דופקת בהיסוס, שלוש דפיקות קצרות ומהירות.
"כן?" נשמע קולו העמום של הפרופסור מבעד לדלת ופרצופו העגלגל מופיע בפתח. "אמה, יקירתי! היכנסי" הוא מזמין אותי פנימה. אני נכנסת בהיסוס לחדר החמים והפרופסור נועל את הדלת מאחוריי. האווירה בחדר מזמינה: הקירות צבועים כחול בהיר, להבות אדומות-כתומות מרקדות ומנצנצות באח קטן ופינתי וכורסאות קטנות ולבנות מסודרות סביב שולחן קטן ושחור. המקום כולו משרה אווירה חמה ומגוננת כמו בית קטן ומוגן.
"שבי בבקשה," הוא אומר ומתיישב באחת הכורסאות. אני מתיישבת מולו ומושיטה לו את המכתב. הכורסא רכה ונוחה.
אני מחכה עד שהפרופסור מסיים לקרוא את המכתב ופונה אליו בשאלה, הראשונה מתוך שורה של שאלות שהכנתי מראש: "פרופסור שפרלד?" אני פותחת בהיסוס.

"בבקשה, תקראי לי אורי." עיניו הגדולות מביטות בי בעניין.
"אורי, אתה באמת הכרת את ההורים שלי? אתה יודע למה הם השאירו אותי כאן?"

"זו שאלה מאוד ישירה, אמה, אבל אני יכול להבטיח לך שההורים שלך אהבו אותך מאוד. כשהם ביקשו ממני לשמור עלייך בבית היתומים, אני זוכר ש-" "רגע!" אני קוטעת אותו, "ההורים שלי ביקשו ממך לשמור עליי? אתה זה שמוזכר במכתב..."
"כן, זה אני." הוא מחייך חיוך קטן.
רגע... יכול להיות ש... "אתה שלחת את המכתב!" אני קוראת ברגע של הבנה. "אתה גם כתבת אותו? זה זיוף?"
"לא," הוא מרגיע אותי, "זה לא זיוף. אבל נכון, הוא היה אצלי ואני שלחתי אותו. בכל מקרה, כשהם ביקשו ממני לשמור עלייך ובבוא היום לגרום למכתב להגיע אלייך, אני זוכר שאמא שלך בכתה ואבא שלך כמעט לא דיבר. אבל הם הדגישו וחזרו כמה פעמים שזה חשוב. ושאני חייב לשמור עלייך טוב. וכנראה שהם ידעו על מה הם מדברים, כי שבוע לאחר מכן, הם נעלמו."
"נעלמו? מה זאת אומרת? מה קרה להם?" אני סוגרת את ידי בחוזקה על התליון.

"הלוואי שהייתי יודע. אבל אף אחד לא יודע. אף אחד שיכול לספלנו על זה לפחות."

"אבל... למה דווקא הם?"
"כי הם, את, אני, אנחנו שונים, מיוחדים." קולו נחלש, "אנחנו בעלי כוחות."
כוחות? אני פותחת את פי כדי לשאול מה זאת אומרת, ולמה מעולם לא הרגשתי את הכוחות האלה, אבל סוגרת אותו כשאני רואה שאורי מתכוון להמשיך לדבר.
"הכוחות מתגלים בדרך כלל בסביבות גיל שתיים עשרה או שלוש עשרה, וביום הולדת ה-13 של הבנות וה-14 של הבנים, מקבלים את התליון שקיבלת עם המכתב בטקס מיוחד, -שלא יתקיים כרגע, מכיוון שאין לנו את האנשים הדרושים. - התליון הזה מחזק את הכוחות שלנו ומתחמם כשהוא מזהה כישרונות מיוחדים. כאשר מקבלים את התליון מצטרפים רשמית לכת" הוא מסביר וחושף תליון דומה לשלי, רק מזהב.
אני מהנהנת. יום הולדתי ה13 חל לפני יומיים, לא ציינתי את זה בפניי אף אחד ואף אחד לא התייחס אליי, כמו יום רגיל.
"הכת" הוא ממשיך לדבר וקוטע אותי מהרהוריי, "היא קבוצה של אנשים בעליי כוחות שהתאגדו וגרים בייחד, כמו כל קהילה אחרת, רק בשילוב של הכוחות, אילו שלא מזיקים."

"אילו כוחות יש?" אני שואלת, מרותקת לעובדה שיש בי משהו מיוחד, קסום אפילו.

"העלמות, לחימה, תעופה, היפנוט, לחימה, אגרוף, שליטה בדברים בכוח המחשבה, שליטה ביסודות..." הוא מפרט. "לרובנו יש בין שניים לחמישה כוחות. יש גם חברי כת שיש להם עד שלושים כוחות, אבל הם נדירים במיוחד."

"אפשר לדעת מה הכוחות שלי?" אני שואלת בסקרנות.

"לא, עד שהם יופיעו זו תהיה תעלומה בשבילך. אבל בגלל שאמא שלך מסוגלת להילחם מעולה ולשלוט במים, ואבא שלך מסוגל להתאגרף ולהזיז דברים בכוח המחשבה. שהם בין הכוחות החזקים, אז אני מניח שאת ממש חזקה, גם אם את עוד לא רואה את זה."

"ואיך כל זה קשור להורים שלי? כלומר, לזה שהם נעלמו?" אני שואלת.

"יש אנשים," הוא פותח, קולו שקט. "שמשתמשים בכוחות שלהם לרעה, כדי לפגוע, לגנוב ואפילו להרוג בני אדם רגילים ואנשים שלא יכולים להגן על עצמם. אנשים כאלה מנודים מהכת." הוא מכחכח בגרונו וממשיך: "לפני כמה שנים, אחד האנשים החזקים ביותר מהכת, התחיל להשתמש בכוחות שלו לרעה. בהתחלה קצת, גנבות ודברים קטנים, אבל לאחר שנה בערך, הכוח עלה לו לראש והוא התחיל לפצוע ואפילו להרוג את מי שאינו עושה כרצונו. לאחר ישיבה של 120 הנבחרים –הם אלה שמקבלים את ההחלטות הגדולות- הוחלט לנדות אותו מהכת. הוא מאוד התעצבן מההחלטה הזו, אז הוא החליט לנקום. הוא מכנה את עצמו 'הגנרל'. הוא משתלט לאנשים על המחשבה באמצעות הכוחות שלו ומצרף אותם לצבא שלו, שגודל בכל יום. כל מי שנראה בסביבת הגנרל, או ניסה להילחם בו, נעלם. כאלו בלעה אותו האדמה." הוא משתתק.
אני קמה לעבר הדלת. ״אורי?״ אני שואלת לפתע.

״כן?״

"איפה אנשי הכת גרים? כלומר, זה לא הגיוני שכל כך הרבה אנשים מצליחים להתחבא כל כך טוב בחברה..."

"אנחנו גרים באנדרימאה, בבוא הזמן אני אלמד אותך איך פותחים לשם שער." אני רוצה להישאר, לשמוע עוד על המקום הזה, אנדרימאה, ועל הכת. אך צלצול הפעמון המודיע על שאת ארוחת הערב נשמע, ואני חייבת ללכת.

קריאה מהנה! (מוזר לכתוב את זה בסוף הפרק אבל למי איכפת?) אם יש משהו לשפר, להוסיף או להחליף, אני אשמח לתגובות ולביקורת. ;)

מהפרק הקודם:

בסוף הוא ימצא אותה. גם אם זה ייקח 10 או 20 שנה, הוא ימצא. כמו שמצא את אדמונד ואת ג'יין, כמו שמצא את מולי ואת טובי הקטן, שנעלמו ברגע שנתפסו, ולא נראו עוד לעולם.
והיא ידעה, ידעה שהיא הבאה בתור...

-פרק 1- 

אני שוכבת על המיטה וחושבת עליהם. אבא. אימא. ההורים שלי. האנשים שהשאירו אותי בבית היתומים הארור הזה כשהייתי בת שש, לפני שש שנים ו354 ימים בדיוק. אילו רק ידעו כמה אני סובלת כאן בגללם. שאר הילדים בבית היתומים צוחקים עליי ומעליבים אותי רק בגלל שעד לא מזמן עוד האמנתי שאמא ואבא יחזרו, כמו שהבטיחו פעם. האמנתי שיבואו ויוציאו אותי מפה. עכשיו אני כבר לא מאמינה. עברו כבר כמעט שבע שנים. ושבע שנים זה הרבה מאוד זמן. רק חבל ששאר הילדים לא מבינים שהתבגרתי, שהפסקתי להאמין בחלום המטופש הזה. הם. ממשיכים לצחוק עליי. הכי גרוע זה אדוארד, ׳מלך הכיתה׳ כביכול. הוא שולט על כולם וברגע שהוא צוחק עליי, גם כל השאר צוחקים. 

***

״השקמה! השקמה! קומו ילדים!!!״ קולה הצרוד של אם הבית מהדהד במסדרונות וחודר מבעד לדלת החדר שלי. אני בין היחידים שגרים לבד בחדר, מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא רוצה לישון לידי. אבל זה דיי נחמד- יש לי את כל המקום לעצמי. אני קמה מהמיטה ומשפשפת את עיניי, מוכנה לעוד יום של לעג והשפלות. אני מתלבשת בזריזות, נועלת את דלת החדר ונעמדת בתור לארוחת הבוקר. כשאנו עולים לאוטובוס הנוסע לבית הספר, אני מברכת את הנהג לשלום ומתיישבת כהרגלי במושב הקדמי ביותר, רחוק משאר הילדים. הנסיעה, כרגיל, קצרה מידיי. קצרה מידיי כדי להתכונן לסבל הזה שנקרא ״בית ספר״. האוטובוס נעצר בחריקה וכל התלמידים שעליו יורדים ומתפזרים: כל אחד לחבריו. כל אחד לכיתתו. אני נכנסת לכיתה, מתיישבת במקומי הקבוע- בשורה האחרונה מצד שמאל, ומוציאה מתיקי ספר עב כרס ושוקעת לתוך מקום אחר, עולם אחר, כל מקום שהוא לא פה. 

לאחר שני שיעוריי מתמטיקה ושיעור אנגלית חסרי תועלת, נשמעת דפיקה קלושה על דלת הכיתה. בפתח עומדת ילדה קטנה, אולי בת שבע, שערה הזהוב קלוע בשתי צמות המונחות על כתפייה ועיניה הכחולות נוצצות: ״אמה לומדת פה, נכון? המנהלת מבקשת לראות אותה. ״ היא אומרת בקול חלוש. 

אני קמה ממקומי בחשש והולכת לעבר הדלת. 

״אוי, אמוש, אולי אמל׳ה ואבל׳ה באו לקחת אותך סוף סוף?״ קולו של אדוארד נשמע מפינת הכיתה, ציני ולגלגני ואחריו גל של צחקוקים רמים. אני מגלגלת עיניים. הילדה מתחילה ללכת במסדרון, ואני מאחוריה.

 ״מה שוב עשיתי?״ אני ממלמלת לעצמי בדיוק כשאנחנו נעצרות מול דלת עץ גדולה ועליה צג כסוף: ״מנהלת״. אני נכנסת פנימה בחשש. החדר שמתגלה לעניי הוא גדול ומרווח, קירותיו צבועים בצבע שמנת ושולחן גדול מעץ מהגוני עומד באמצעו. מאחורי השולחן, על כיסא מרופד עור, יושבת אישה בגו זקוף. תווי פניה קשוחים ושערה השחור אסוף לפקעת הדוקה מידי מעל לראשה, מה שנותן לה מראה מעוות מעט. זוהי גברת בראון- מנהלת בית הספר ובית היתומים. על הקיר מאחוריה, תלויות אלפי מגרות, קטנות וגדולות. ועל כל מגרה- מספר. 

״שלום לך אמה,״ קוראת גברת בראון בקול לבבי, שלא מתאים לחזותה המוקפדת והחמורה. ״רציתי להראות לך משהו חשוב.״ היא מסתובבת ומוציאה מאחת המגרות שמאחוריה חבילה קטנה עטופה בנייר חום. זהו מאורע נדיר מאוד, שיתום מקבל חבילה.  אפילו קטנה ביותר. אני מושיטה את ידי בהיסוס ולוקחת את החבילה, תחת מבטה המעודד והבוחן של המנהלת. 

״נו, תפתחי אותה.״ קולה, כמו עיניה, מביע סקרנות. אני פותחת את החבילה בעדינות, ידיי רועדות מעט. בפנים, אני מוצאת מעטפה מצהיבה מרוב שנים, ועליה הכיתוב ׳לכבוד אמה׳ וקופסא קטנה עם כיתוב דומה. אני פותחת את המעטפה ברשרוש ומוציאה ממנה דף קטן- מכתב. כתוב בכתב עגול ויפיפה:

אמה היקרה,

כשתיקראי את זה כבר תהיי כמעט בת 13. ובטח כבר לא תזכרי אותנו.

אבל אנחנו רק רוצים שתדעי- שהיינו חייבים.

לא יכולנו להשאיר אותך איתנו.

לא יכולנו לשאת את המחשבה שתיפגעי.

אני כותבת לך, בשמי ובשם אבא, ואני רוצה שתדעי שאנחנו אוהבים אותך.

ושבחיים לא היינו משאירים אותך בבית היתומים אם זה לא היה עניין של חיים ומוות.

אני לא יכולה לספר לך הכל, זה מסוכן מדי. יש שליחים שלו בכל מקום. 

אבל אל תדאגי, יש מי ששומר עלייך. את לא לבד. ואנחנו כבר נהיה בסדר.

כבר מתגעגעים,

הורייך האוהבים,

קייט וג'ון. 

אני מרימה את מבטי לעבר גברת בראון בתמיהה. מסוכן? חיים ומוות? שומר? אולי היא יכולה לספק לי תשובות. היא מחייכת אליי.

 "מה כתוב שם?" היא שואלת. קולה מביע סקרנות.

"מאיפה הגיעה החבילה הזו?" אני עונה לה בשאלה.

"היא הגיעה אתמול בערב דרך הדואר, אבל היא נראת כאילו נשלחה זמן רב לפני כן." היא אומרת, "מה כתוב במכתב?" הפעם התלוותה לשאלה נימה של דחיפות מוזרה.

"ההורים שלי חתומים על זה." אני מדברת לאט, "וכתוב משהו על סכנה, על חיים ומוות, על... מישהו ש... שומר עליי."

"טוב, אמה, אני רואה שאת מעט מבולבלת כעט, חזרי לכיתה בבקשה."

אני מהנהנת חלושות, לוקחת בידי את החבילה הקטנה וחוזרת אל הכיתה. כשאני נכנסת, המורה בדיוק מרצה בהתלהבות על התגובה של שרירים אנושיים למכות חשמל. היא מסתובבת לעברי ובעקבותיה שאר תלמידי הכיתה.

"הייתי אצל המנהלת." אני ממלמלת והיא מחייכת ברוגע.

"אני יודעת, שבי בבקשה."

אני מתיישבת במקומי.  נשארו לי עוד שני שעורים עם גברת אדמס, שיעור עם פרופסור שפרלד ושיעור עם פרופסור גלר. אני מנסה להקשיב לשיעור, אך מחשבותיי נודדות פעם אחר פעם למכתב ולחבילה שאני אוחזת בחוזקה בידי. רגע, החבילה! עוד לא פתחתי את החבילה! אני מביטה סביבי. מבטו של אדוארד נעוץ בי, מוכן לכל הזדמנות להשפיל אותי שוב. אולי עדיף לפתוח את החבילה הזו מאוחר יותר, כשאהיה לבד.

 
השעות עד לסוף היום עוברות לאט, לאט מידיי. אני להוטה להסתגר כבר בחדרי ולפתוח את החבילה המסתורית.

ה'צלצול הגואל' נשמע מהרמקולים הקבועים בקירות ואני מזנקת מכיסאי ורצה לעבר האוטובוס. אני מתיישבת במהירות ומחכה בעצבנות לשאר התלמידים.
"ממהרת?" שואל אותי הנהג ואני מהנהנת. הזמן מזדחל לאיטו והנסיעה ארוכה מאיי פעם. כשהאוטובוס נעצר סוף- סוף בתחנה הקטנה, אני יורדת ממנו במהירות ונוחרת בעצבנות כשהמלווה עוצרת אותי: "אמה, תעמדי פה בבקשה ותחכי כמו כולם עד ששאר הילדים יסיימו לרדת מהאוטובוס. "
אני נעמדת בעצבנות ומתופפת ברגלי על המדרכה. כשכולם יורדים ואנחנו מגיעים לבית היתומים לאחר הליכה מייגעת של כעשר דקות, המלווה נעמדת מולנו ואומרת: "ילדים, יש לכם כרגע שעתיים למנוחה ולהכנת השיעורים ולאחר מכן אתם מתבקשים להגיע לחדר האוכל, שם תתקיים הרצאה על ידי אחד המורים. נצלו את השעתיים האלו היטב."
אני ממהרת לחדרי, סוגרת את הדלת ומשתרעת על המיטה. סוף- סוף קצת פרטיות. אני מוציאה את החבילה הקטנה מהתיק ופותחת אותה בעדינות. בפנים, על מצע של צמר- גפן, מונח תליון קטן וכחול, לא גדול יותר מציפורן האגודל שלי שבאמצעו מוטבע כוכב כסף קטן. אני מרימה את התליון ממקומו בקופסא, ופתק קטן נופל ממנה. על הפתק כתובה מילה אחת: 'שפרלד'. "שפרלד?" אני ממלמלת בלחש, "מה זה שפרלד?" אני עונדת את התליון המושחל על חוט כסף דקיק על צווארי ונוגעת בו בחשש כשהוא מחמם מעט למגע עורי.

 
 -

טוב... אז... פרק ראשון. מה דעתכם? אם יש מה לשפר, אני תמיד שמחה לשמוע ביקורת. =} הסיפור מעכשיו יכתב בשתיים או שלוש נקודות מבט. (קייט, אמה ועוד אחד שתגלו בהמשך =} ) פרקים יעלו כל יום ראשון. 
 

זה היה בלוג אישי, ועכשיו זה בלוג סיפורים. אני אעלה לפה את הפרקים של הסיפור שאני עובדת עלי- "המסע אל הלא נודע." הסיפור מסופר בכמה נקודות מבט, שאותן תראו בהמשך (כדי לא להרוס =]) ובכמה זמנים (הווה, גוף ראשון ועבר, גוף שלישי) תהנו =}

-המסע אל הלא נודע- הקדמה-

קייט ישבה על מיטתה ובכתה. נהרות של דמעות נשפכו מעניה הכחולות כים.
היא בכתה על כל הדברים הרעים שעשתה ועל כל אלה שעוד לא הספיקה לעשות.
על האהבה שלא הייתה לה ועל המשפחה הגרועה.
היא בכתה כי ידעה שסופה קרב,
היא ידעה שהגנרל מחפשה וימצא את מבוקשו בקרוב.
וברגע שימצא- הכל יגמר...
'אבל זה לא הזמן לבכי ולרחמים,' חשבה. 'אני חייבת לברוח מכאן. אולי כך אהיה מוגנת...'
אבל עמוק בליבה, היא ידעה שלא משנה כמה מהר תרוץ וכמה רחוק תברח, בסוף הוא ימצא אותה. גם אם זה ייקח 10 או 20 שנה, הוא ימצא. כמו שמצא את אדמונד ואת ג'יין, כמו שמצא את מולי ואת טובי הקטן, שנעלמו ברגע שנתפסו, ולא נראו עוד לעולם.
והיא ידעה, ידעה שהיא הבאה בתור...