מי? אני?!

החלטתי לתאר לכם איך נראות 6 השעות הממוצעות ביום בעבודה הכי מעצבנת בעולם.

למזלי עוד חודש אני במילא מתפטרת.. אז אני לא רואה טעם לחפש עבודה חדשה.

יש תמיד את מעצבן. זה שצריך להסביר לו 1000000 פעם.

הנה דוגמא:

איש בא אליי עם שני סוגים של הברזלים האלו שמחזיקים את המדף...

איש: כמה זה? (כתוב לו מול הפנים!)

אני בודקת בקופה כדי לוודא: 35...

איש: וזה?

אני: 15

איש: ומה ההבדל ביניהם?

(מאיפה לי?!?! המחיר אולי?)

אני: אני לא יודעת...

הוא לוקח את הזה ב35 ושואל: כמה זה שניים כאלו?

(בואו נחשוב ביחד... 35 כפול 2? חשוב לציין שזה היה הלקוח הראשון על הבוקר ועוד לא התעוררתי וממש לא היה לי כח לחשב!!!!)

אחרי שאני חושבת רגע: 70...

האיש: 70??

אני: 70...

האיש: 70?!!!?

אני: כן... -_-

באותו רגע רציתי לדפוק לו את הברזל הזה בראש!!!!!

ויש את המגזימים

לדוגמא:

אלו שקונים 10 נורות בפאקינג 600 שקל (!!!)

או אלו שתמיד טוענים שאין אף אחד בחנות דווקא כשיש (!)

אישה (בצעקות על כל החנות): מי בכלי בית? מי בחשמל? מי בברזים? מי בארונות??? נוווו!!! יש לנו ילדים בגן!!!

ככה בצרחות על כל החנות...

אבל אם היא לשניה הייתה מסתכלת במקום לצרוח היא הייתה רואה ממש בכניסה לחנות שישה עובדים שבשמחה היו עוזרים לה!

או, נגיד והם היו עסוקים... שזה גם קורה. 

הם לא משחקים! יש עוד לקוחות בחנות!!!

לא שלא קורה שהעובדים גם לא בסדר...

לפעמים כל העובדים פשוט נעלמים, או מתעלמים.

לדוגמא: 

היה לי קטע כזה יום אחד. נכנס בחור עם קביים, מסתובב בכל החנות ואף אחד לא טורח אפילו לשאול אותו האם הוא צריך עזרה.

בקופה הוא אומר לי "מה נעשה, קשה להיות נכה" ואני שכבר מהרגע שהוא נכנס מלאת רחמים, רק כואב לי עליו יותר.

לבסוף הוא נזכר שהוא צריך עוד משו שמבחינת משקל הוא קל... אבל לא מבחינת גודל. והוא היה צריך איתו עזרה לאוטו...

בסוף מי שעזר לו היה אחד העובדים ממחלקת תאורה שעבר שם במקרה וממש ממש אבל ממש לא היה בתפקיד באותו רגע.

הוא התנדב מרצונו הטוב לעזור לאיש כאשר רק עצר בתמימות לומר לי שלום.

שלא לדבר על הריבים עם הבנות בקשר למשמרות כי יש שם אחת שפשוט אוהבת לדפוק אותי ואני דופקת אותה בחזרה.

בקיצור... תענוג של עבודה (כן בטח)

למזלי נשאר לי רק עוד חודש וחצי עד הגיוס

שיט, התקבלתי למחשבים