אני כול כך מבולבלת או לא מצליחה לחשוב כמו שצריך...לא יודעת מה קורה לי..
היום כשיצאתי עם הכלבה שלי לטיול ב10, כמו כול ערב רגיל ניגש אלי איש מבוגר, סבא, עם הכלב שלו,קטן ושחור.
הוא התחיל לדבר איתי, בהתחלה הוא שאל מה שלומי ואמר שלא ראה אותי הרבה זמן כיאילו הכיר אותי, אבל אני לא הכרתי אותו.
הוא אמר שהוא מכיר את אבא שלי ושראה אותו עם הכלבה שלי.
הוא התחיל לספר לי סיפורים על הכלב שלו, על החיים שלו, כנראה ניסה לזכות באמון שלי. מה שדי עבד לו, כי כנראה אני לא חכמה במיוחד או שפשוט הרגשתי לא בנוח לתקן אותו ולהגיד לו שהוא טעה בבן אדם.
אבל אז הוא שאל את שמי. מרוב הטיפשות אמרתי לו איך קוראים לי. לא חשבתי שזה משנה, הוא גם שאל איפה אני גרה ובת כמה אני. פה התחלתי לחשוד אבל עניתי לו שאני בת 16.
וכאן כבר העניינים החלו להסתבך. הוא נדהם כמה אני צעירה אך אמר שיחכה לי עד שימלאו לי 18.
אני חשבתי ששמעתי לא נכון בכול זאת, הוא איש מבוגר, אז שאלתי שוב מה אמר, אך הוא חזר אל אותו המשפט.
נלחצתי ועשתי כיאילו הכלבה שלי מושכת אותי לכיוון השני והתחלתי ללכת.
הוא התחיל לצרוח את שמי, חזק יותר וחזק יותר. נבהלתי והתחלתי ללכת מהר יותר.
"תחזרי לפה!! אני לא נושך!!" הוא צעק אבל אני המשכתי ללכת ולא הסתכלתי לאחור. התקשרתי לחברה ופשוט דיברתי איתה.
לא הסברתי לה כלום ממה שקורה כי הוא עוד יכל לשמוע אותי אבל כשפניתי לכיוון הבית שלה התחלתי ללכת מהר כמעט לרוץ והתחלתי להסביר לה הכול. היא יצאה ללובי של הבניין וכשהגעתי הסברתי לה כול.
האיש כנראה כבר לא עקב אחרי אבל עדיין הייתי נורא מבוהלת.
שנינו בדקנו את הדרך לבית שלי, עד שראינו אותו עומד שם וחזרנו בריצה לבית שלה.
אחרי כמה דקות בדקנו שוב ופה העניינים נרגעו והאיש...נעלם.
הלכתי הביתה והנה אני פה, לא קרה לי כלום. אבל אני עדיין...מבולבלת.
וכמובן שאני עדיין מבולבלת לגבי כול הקטע עם הידיד. לשעבר.
אחרי מה שקרה הערב לא יכלתי להפסיק לחשוב שזו גם אשמתי.
אני שוב חושבת עליו. ועכשיוו אני גם מנסה להשקיע במראה שלי (כי אני לא הכי יפיפיה שיש חח),
אני מנסה להתלבש קצת יותר..חשוף או אולי להתאפר יותר ,במין תקווה מוזרה שאם אני יפגוש אותו הוא אולי יחשוב אלי אחרת
אפילו שאני יודעת שזה ממש מטופש.
ואולי זה למה קרה מה שקרה. כול העסק באמת נהיה קצת מסוכן וחברות שלי באמת מעירות לי כשאני מגזימה אבל,
אני פשוט לא מצליחה להתגבר על העובדה שאני בחיים לא יראה אותו יותר.
הוא היה ידיד טוב שלי ועכשיוו אני צריכה לשכוח אותו לגמרי..
מאז שהוא עזב לא דיברתי איתו אפילו לא בפייסבוק. לא ראיתי אותו. כלום.
אני..מתגעגעת.
קשה לי.
הוא היה היחיד שהיה נחמד אלי. כן נהייתי ידידה שלו רק בזכות ידיד שלו.
וכן, ידיד שלו עדיין ידיד שלי.
אבל אני לא מחשיבה אותו כאחד.
הוא רב איתי כול הזמן. מתעלם לפעמיים וממש מגזים כשאני מתעלמת ממנו.
הוא אפילו מין הרביץ לי פעם אחת. דחף אותי.
אני לא שונאת אותו אפילו שיש לי הרבה סיבות לשנוא אותו, אבל אני פשוט לא יכולה לשנוא אנשים.
אני שונאת את הדברים הרעים שהם עושים לי, אבל אחרי שאני לא מדברת עם בן אדם תקופה מסוימת או משהוא בסגנון
גם אם הוא עשה לי משהוא נוראי, אני מתחילה להתגעגע.
ואני בחיים לא יצליח לשנוא מישהוא , רק בגלל שאני בחיים לא יצליח לחיות עם הגעגוע הזה.
מה אני יגיד.., אני חלשה. טיפשה. אבל אני בחיים לא ישכח כמה אותו בן אדם חשוב לי.
אולי אני יהיה אויבת גרועה, אבל אולי אני יהיה מאהבת טובה...
מי יודע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מכורה למפלצת העוגיות