|
| 3/2010
Sleepless swans
Too late to leave, blinded by the last light
Too far, too late, too
deep
To escape from the hands of this night
Winter has our hearts, it
finally tore us apart
כשאני קוראת את הטיוטות שכתבתי פה, הטיוטות שכתבתי על בנים או אהבה הן ציניות, בטון ציני, לגלגני, ולא מובן. אני חושבת שהציניות עוזרת לי להדחיק את העובדה שאהבה זה מה שחסר לי בחיים.
אני לא חושבת שהגעתי כל כך רחוק בהידלקות שלי עליו, אבל זה דיי קשה לראות אותו ככה בבית ספר ולדעת שאני לא קיימת מבחינתו, וזה כל הזמן חוזר על עצמו. אני נידלקת על אנשים שלא שמים עליי, אלה שהם Way out of my league.
קשה.
אני מתמודדת מצויין, להסתיר את העובדה שאני מקנאה בבנות שהוא מסתובב איתן זה קל, אבל להפסיק לחייך באידיוטיות כשהוא עובר זה קשה.
לראות את פרצופו כשאני הולכת לישון, ליראות את פרצופו כשאני קמה, ממש אהבה אמיתית. Yeah right.
ואני מקווה שזה סתם הידלקות חולפת, שתעבור, מהר. כי בסוף, אני למרות שאני לא מכירה אותו כל-כך, אני אקשר אליו נורא, וזה יהיה קשה מדי בשבילי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
