אני רוצה אותך במיטה שלי. ניכנסתי כרגע לחדר, שבזמנים רגילים אני לא שוהה בו יותר מדי ולא מתמדקת בו, ובמיוחד לא חושבת, החלפתי בגדים; לבשתי גופייה, חולצה ארוכה, סווטשרט של בית הספר והוצאתי משהו דמוי מעיל, כדי שלא יהיה לי קר בחוץ. ואז פתאום נעצרתי וחשבתי שהחדר שלי נורא זקוק לניקיון רציני. כבר יותר משבועיים, מאז שאמא שלי לא מדברת איתי, אף אחד לא נגע בו. האבק מצטבר על השטיח ואני מתעלמת ממנו ונותנת לו להערם. אבל אבק זה לא חשוב, לא ייחסתי לזה חשיבות אף פעם, אולי מחר אני אסדר. אולי.

הבטתי במיטה המבולגנת והסתכלתי על הדובי שנתת לי ביום האהבה, ממוקם לו למעלה מעל הכריות, נח ושומר עליי בלילה, במקום שבו אתה תמיד שכבת כשהיית אצלי. עלו לי הזיכרונות מאותם הימים, התגעגעתי לנוכחות החמימה שלך שמילאה אפילו את החדר הקר שלי בהרבה חום ואהבה, הברחת את הצינה והבאת להבות לחדר, ללב ולהרגשה. אהבתי לחבק אותך בלילות ולתת לך נשיקות קטנות כל פעם, למרות שלא ישנתי באמת כי ווידאתי שנוח לך וטוב לך.
הייתי רוצה אותך שוב פה איתי, שתחבק אותי בלילות הקרים האלה, בחדר שלי, במקום שאמור להיות כביכול שלי, המקום שהכי קרוב ל"שלי" בבית, אני רוצה אותך פה. אני רוצה לאהוב אותך כל לילה וכל בוקר, ולתת לך נשיקות ולראות את הפנים היפות שלך כדבר הראשון שאני רואה כשאני מתעוררת.
ואז להירדם איתך, לחבק, לנשק ולקום. ושוב ושוב ושוב.