כבר שכחתי איך זה להרגיש את הרוח בפנים בזמן שאני צועדת קדימה ואת הקור עוטף את הגוף שלי לפרק זמן קצר עד שאני מתחממת. זה מדהים איך הזמן הזה הוא הזמן היחיד שבו יכולתי לחשוב בצלילות על הכל. 
היום חייתי את זה מחדש. העיר הייתה שקטה וקרה, קומץ קטן של אנשים עברו באותה הדרך כמוני. הכנסתי את האוזניות לאוזניים, הפעלתי קצת מוזיקה והתחלתי ללכת וללכת. חשבתי על הבחור שלי והתחלתי להתגעגע, חשבתי על אבא שלי ועד כמה אני מתחילה להעריך אותו באמת ועד כמה הוא אוהב אותי. חשבתי על הדינמיקה המשפחתית שלנו ועד כמה חבל שאין לי את המשפחתיות הזאת, את האיכפתיות והדאגה. זה תמיד היה ככה אז התרגלתי, תמיד הערכתי משפחות בעלות אהבה ענקית, וזה תמיד גרם לי לרצות לשנות את זה אצלי כשאוכל, אבל אני לא בטוחה עד כמה אני כזאת, עד כמה זה שוכן בתוכי. יפה לי לראות את זה אצל הבחור שלי, זה אחד הצדדים הכי יפים בו.
בשלב מסויים התחלתי לרוץ קצת, וזהו, ככה זה נגמר.