|
| 3/2012
טוב אז
אנחנו הרבה דומים, אבל במידה כזאת אנחנו גם שונים. אני משערת שזה מהחינוך, מהסביבה בה גדלנו, מהאנשים שגידלו אותנו.
אתה יודע, לפעמים אני מרגישה ממש נחותה לצידך, כאילו גם בשביל להיות איתך אני צריכה להיות בסטנדרט מסויים ולפעמים אני חושבת שאני לא עומדת בזה. אתה מדהים מדיי, יפה מדיי ומוצלח מדיי.
אנחנו כבר כמעט חצי שנה ביחד וההורים שלך לא באמת מכירים אותי. אני כן רוצה שהם יכירו אותי, אבל אני פוחדת מזה שהם יכירו אותי לעומק. אני יודעת שזה מוקדם מדי, ובטח יעברו עוד הרבה חודשים עד שזה באמת יקרה, אם בכלל. ובכל זאת, קשה לי שלא לחשוב שברגע שהם כן יכירו אותי, הם יראו איזה לא מוצלחת אני ביחס אלייך. אין לי מה לספר על עצמי, לא עשיתי משהו חשוב, אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות בעתיד, ואני באה ממשפחה גרועה. שלא תחשוב לא נכון, אני אוהבת את אבא שלי. אבל אנחנו לא משהו מיוחד. אין בנו שום ייחוד, וזה משהו שלך ולמשפחה שלך יש. יש בכם ייחוד. לנו אין כלום.
אני מצטערת שלא תוכל להגיד לאף אחד שחברה שלך באה ממשפחה טובה ולהתגאות שעשיתי משהו חשוב בחיים.
אני מרגישה שאני צריכה להיות כ"כ הרבה דברים בשביל להיות איתך, לדחוף את עצמי קדימה בזמן שאף אחד אחר לא עושה את זה, לא אבא שלי, לא האמא שלא מדברת איתי כבר חודשיים, לא הסבתא שלא אוהבת אותי, אף אחד בעצם. אין לי אף אחד. לכן זה טוב שאין לי אחים כי אז זאת לא בעיה להיות שום דבר, לא יהיו שום השוואות, לא אצטרך לרדוף אחר משהו כדי להיות מישהו אחר. אני תמיד אהיה עצמי ותמיד אהיה הרבה פחות ממך.
אותך דוחפים. מכרזים, לימודים, עבודה, שאיפות. אף פעם לא יהיה לי את זה, בטח שלא בזמן הקרוב ובטח שלא כשאני אהיה בגיל שלך. אתה הרבה יותר מכולם, וטוב מדיי בשבילי.
עכשיו אולי הגבולות יחסית מטושטשים, אבל זה רק עניין של זמן עד שיבינו שאני לא מספיק טובה בשבילך ושאף פעם לא אהיה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
