But it wasn't, so it did.


הכל נראה כאילו ממשיכים כבר הלאה. חזרתי לשגרת הלימודים, צבעתי את השיער, המחשב הנייד החדש מונח לו על השולחן בחדרי והוא ריק. כמו חדש, נקי, ללא שום תמונות ושום זיכרונות. 
לא הבנתי איך אפשר לארוז הכל בשקיות ופשוט לזרוק חודשים של זיכרונות, לכן לא זרקתי אלא דחפתי למחסן. ולמרות הכל, לארגן את כל הזיכרונות בראש בתוך קופסא קטנה ולזרוק ניראת, עדיין, כמשימה בלתי אפשרית. 
יש בי עדיין תקווה קלושה שאולי הוא יבין שהוא עשה טעות ושזה לא מאוחר מדי לחזור, אבל הבנתי אחרת. ראיתי שהוא המשיך הלאה, ואני עדיין נתקעתי פה. קשה לי לנסות למצוא את ההיגיון במחשבה של איך אפשר להתקדם כ"כ מהר כאילו כלום לא קרה, כאילו לא אהבנו כמו שרק אפשר לחלום, כאילו לא היינו הכל. ונשארתי בלי כלום.

כבר עברו יותר משבועיים, והמחשבה לא מנחמת במיוחד. כנראה ברגע שקניתי את כרטיס הרכבת ההוא הייתי צריכה להבין שזו דרך אין חזור, משם זה רק לנסוע ולנסוע ולא להביט לאחור.
קשה להסתכל על זה עכשיו ולהבין שהוא לא אוהב אותי כמו שהייתי רוצה על מנת שילחם עלינו לא משנה מה.
אני יודעת שהדבר הכי קל הוא לחסום מהפייסבוק, מהאינסטגרם, במייל, למחוק תמונות, שירים, זיכרונות ולזרוק את כל החפצים לפח, אבל קשה למחוק את זה מהלב ולמחוק את זה מהראש. אני מקווה שאת זה הוא לפחות יודע.

מחר ביום שבו היינו אמורים לחגוג שנה, נשארו רק זיכרונות ותהיות של כיצד הכל היה אמור להראות,
מחשבות דחוסות, טעם חמוץ- מתוק, בדידות שצורמת,
ורסיסים של לב אחד והרבה סלוטייפ ליד, שעדיין אפשר להרגיש אותו מפורק.