במיקודית של ספרות שנת 2010 מצאתי את חותמייך. הסתכלתי על ספר זה וניסיתי לדמיין אותך באותו מצב כמוני, מסתכל, מתעמק ולומד ממנו. ניסיתי לשים אותך במקומי ולתהות מה היה בחייך באותם רגעים; איך הרגשת? עם מי דיברת? על מה חשבת?  האם זה היה בוקר? או לילה?
כמעט יכולתי לדמיין אותך יושב סמוך לשולחן בחדרך ומתעמק בכתוב עם המבט הרציני הזה שלך, מדגיש את השורות האלה עם המדגיש הורוד המכוער הזה.
כעת הספר הזה הוא שלי. אני זוכרת שנתת לי אותו כי אולי זה יעזור לי במהלך השנה האחרונה שלי, והנה הגיע הזמן כשתורי לפתוח אותו. לא נגעתי בו יותר מחצי שנה וכעת הוא מתמלא בחותמיי, אני חיה אותו כמעט כמוך, עוברת את השלב הזה בדיוק כמוך לפני קרוב ל-3 שנים.

הימים הקרובים יגידו אם ההדגשות האלה יהיו הזיכרנות המוחשיים היחידים שלי ממך, אם כל ה"אתה" שנמצא אצלי יסתכמו במשפטים ורודים וליכלוכים שחורים על הספר ועוד כמה ספרי לימוד פגי תוקף, ממה שהיה כל כך הרבה.