ריח של קלמנטינות תמיד מזכיר לי את החורף, ואם אעצום עיניים אוכל לראות את עצמי יוצאת בבקרי יום שיש הגשומים אל עבר תחנת האוטובוס עם תיק הצד הכחול על כתף, מטרייה שנואה קטנה ביד אחת וקלמנטינה ביד השנייה. כשהכל מסביב היה אפור, זרקתי קליפות ירוקות קטנטנות על המדרכה הרטובה, בדרך אל התחנה שתיקח אותי ישירות אליו.
הקלמנטינות היו משהו שנהגתי לעשות מדי בוקר, אך הריח שלהן ייחודי לימי שישי בבוקר, רק את ימי השישי האלו אני רואה. הבקרים היו הכי יפים ב- 6:50 בבוקר שכולם עוד בבתים מתכוננים לתזוז היום, שמיים חצי מעוננים עם שמש נסתרת ליוו את פני לתחנה, ורוח חורפית ליטפה את כולנו. היה את הריח של הגשם, והרטיבות של השלוליות וכל היה מושלם. זאת הייתה ההכנה ליום מושלם שעתיד לבוא, יום שלנו. משפחתי כזה. 

בימים כאלה תל אביב נראתה לי נחמדה יותר,
ובימים כמו היום ריח קלמנטינות הספוג בידיים, אינו מוערך כמעט בכלל.