הימים האחרונים היו ימים מוזרים. היו כמה התפתחויות וגם נסיגות, ולאט לאט נשאבתי למציאות חדשה וקצת מוזרה. 
הלימודים לא היו בראש סדר העדיפויות; לא התחלתי ללמוד לשום מבחן או להכין שיעורים או כמעט להופיע בבית הספר וגם לא בדיוק היה לי אכפת.
לא הייתי קוראת לזה הדרדרות נפשית, אבל משהו בהחלט היה שם. את הערבים האחרונים לא ביליתי בבית וביום שני ביצעתי טעות שאני לא מאמינה בכלל שאיפשרתי לה לקרות. זאת הייתה שגיאה נוראית וההרגשה שנלוותה לה הייתה הרסנית מצד אחד, אך מצד שני היא נתנה לי את הדחיפה לשנות את מה שקרה ביני לבין י'. הבנתי שאני לא אוהבת אותו יותר ושמה שאני כן אהבתי הייתה רק האשליה של השנה שחלפה, הקשר הרומנטי, החברות הטובה, האהבה. אתם יודעים, דברים שקצת רחוקים מהמציאות כרגע.

כשמיוזמתי אתמול חתכתי בינינו את הידידות המוזרה, הרגשתי הקלה. קיבלתי ממנו אפילו את התשובה. אולי לא את התשובה שרציתי לשמוע, אבל בהחלט תשובה שמאירה על פניי הדברים, שנותנת וודאות ולא לוקחת אותה, תשובה שבסופו של דבר שינתה הרבה.
אתמול בערב אפילו הרגשתי שמחה, ושימחה זה משהו שלא הרגשתי הרבה זמן. אני לא מתחרטת על מה שקרה ביני לבינו ביום שני, אני גם לא מתחרטת על מה שעברנו ביחד מאז אוגוסט 2011, רק קצת חבל לי שהעניינים בינינו התגלגלו בסופו של דבר כפי שהם התגלגלו. אבל היי, זה סימן טוב בסופו של דבר.

אני מוקפת באנשים טובים, ואני מלאה בתובנות חדשות. הימים האחרונים לימדו אותי קצת על החיים, על טעויות ועל מעשים. על דברים שאפשר לשנות, ועל דברים שלנו אין שליטה עליהם. הבנתי מתי צריך לשחרר, בשביל עצמי, בשביל טובתי. ואני אפילו לא מרגישה רע. 
מכאן זו רק תחילתה של תקופה של התחזקות עצמית ועבודה רבה על עצמי יחד עם האנשים שעושים לי טוב והדברים שיעשו לי טוב.
בסופו של דבר הכל טוב.


 
המילים של השיר מסכמות הכל בצורה יפיפייה.