אני בוחנת את התמונות היחידות שאני יכולה לראות במעמדי החסום באתר שבו הכרנו ובהן אתה נראה כל כך תם ושונה ממה שאתה עכשיו. מצחיק אותי איך תמונת הפרופיל היא תמונה שאני צילמתי אותך, שבה אתה יושב על הדשא ומחייך חיוך גדול והצל שלי בולע אותך קצת. בחיי שזאת אחת התמונות הכי יפות שלך, כי שם אתה נראה כזה שונה ממי שאתה עכשיו, שם היית אתה ועכשיו אתה מישהו אחר לגמרי. אני קצת מתגעגעת לאותו בחור שלא היה צריך מילים יפות מפני שידע אילו מעשים צריך לעשות, כזה שבכלל ידע מה הוא רוצה ואני הייתי שם, כזה שאהב ורצה וקיווה וגרם לי להאמין בהרבה, ולא הבחור הזה שנמצא עכשיו מאחורי המחשב והתמונת פרופיל היפה. אני פשוט כל כך מעוצבנת עלייך שזה גורם לי לשנוא את הדרך שבה הכל התגלגל לפה, איך התרשמתי מכל המילים היפות שלך בשבוע האחרון ומהמחמאות המעטות עד שהכל דעך, ואיך שוב הראתי לעצמי שאני רחוקה מלהיות חזקה, אלא קרובה ללהיות כל כך כל כך טיפשה. אני כועסת עלייך שאתה פשוט נהנה מזה בדרך ההזויה שלך, ומגיע לך לכעוס עליי על זה שאני לא אוהבת את הדרך שבה אתה לוקח את זה לאט כי הלוואי ותבין שאנחנו לא צריכים לדבר בכלל, רק להתנתק עד הסוף.
כשזה היה משהו שאפשר היה לתקן ולבנות מחדש אתה הרסת את זה לאט לאט עד יסוד, עד שחוץ מהריסות לא נשאר שם כלום. אין אפשרות לבנות יותר שום דבר. אז בבקשה אל תדבר איתי יותר, אל תכתוב לי "את נעלמת". אני לא פה יותר בשבילך. דחפת אותי יותר מדי חזק מהחיים שלך, עד שאני כבר לא רוצה לחזור לשם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
