אני זוכרת את הלילות חסרי השינה שבהם לא עצמנו עין
איך במשך שעות רבות רק קולותינו נשמעו מבין הדממה, מוסרים זה לזו פיסות זעירות כדי לחבר אותן לדמות,
בפעמים רבות שמענו מוזיקה ואף דמעות קטנות ירדו מבין צחוק מתגלגל של נעורים צעירים.
במשך ימים ולילות הפכנו את התמימות לאמת.
באינטימיות האפלה של הלילה מצאנו זה את זו, רחוק וקרוב, כך ידענו אל אף שלא ידענו כלום,
פיתחנו רגשות שחסמו את זרימת החמצן בורידים וגרמו ללחיים לכאוב בעוצמה מהנה,
וללב